״קשה לנו לתפוס היום את החוויה היומיומית של להיות אישה בעידן של רות ביידר גינסבורג ובנות דורה. לכאורה, הן נמצאות במרחק נגיעה, הרי הן מתקופת חיינו ממש; אבל התמורות במצבן של נשים שאותן הן חוו בחייהן ואותן חוללו משולות למעבר מעולם של כרכרות לעולם של מטוסי סילון״. בהרצאה שנתתי לאחרונה בכנס לזיכרה של השופטת ביידר גינזבורג דיברתי על מה שמשותף ומה שמבחין בין האתגרים של הפמיניסטיות המשפטיות שלה ושל בנות דורה, לבין אלה שלנו היום. אפשר להאזין להקלטה (רבע שעה), או לקרוא בזירת הדעות של מכון שלום הרטמן, כאן.
ומזווית קצת אחרת, אישית יותר וקצרה יותר, השתתפתי בפרוייקט לזכרה (לצד דברי פרידה גם מפרופ׳ רות גביזון שהלכה מאיתנו לאחרונה) בכתב העת ״עורך הדין״ של לשכת עורכי הדין. כאן. וקישור לכל הגליון, כאן.
דבריי בכנס ״שוויון מגדרי בישראל 2050ֿ״ ביוזמת ד״ר כוכב אלקיים מייסדת מכון דבורה, וארגונים נוספים, 7.9.2020. לצפיה/האזנה להקלטה, כאן.
עברנו ואנחנו עוברות ועוברים תקופה קשה. נדמה לי שאחד המאפיינים המרכזיים שלה הוא שהיא חושפת את היסודות, את מבני העומק שסביבם מאורגנת החברה שלנו – יחסים, כוח, חלוקת משאבים וקול. משבר הקורונה מדגיש את השבריריות של הקיום מצד אחד, וגם את החוסן והתושיה האנושית מצד שני. המשבר חשף את חיוניותו של מגע אנושי, תלות וקשר ואת הרסנותם של בדידות וריחוק; את אי הצדק שבהיעדר רשת בטחון, ואת עוצמתה של דאגה והתגייסות לעזרה. הוא מדגים את הפוטנציאל העצום של פתרונות טכנולוגיים, אבל גם את מגבלותיהם. הוא מציף את אי השוויון שגורם לתוצאות המגיפה להיות הרסניות יותר כלפי מי שהם פגיעים וּפגיעוֹת יותר גופנית, כלכלית ומשפחתית, ומצד שני מזמן לנו גילויים של סולידריות בינאישית, התארגנות של קואליציות ושיתופי פעולה חדשים וחוצי מחנות.
למול כוח שרירותי, הן של הווירוס והן של מי שמנהלים את המאבק בו, לעתים תוך ניסיון לנהל אותנו לצרכיהם, אנחנו מגלים את כוחנו כאזרחים ואזרחיות לפעול מלמטה יחד, בתושיה ובדיאלוג.
נדמה לי שכולנו חווינו בצורה כזו או אחרת בחצי השנה האחרונה, את התחושה שאין לנו זמן לבזבז. ובה בעת חווינו, ואנחנו עדיין חווים, את הקושי שבאי הוודאות שמועצמת בתקופה הזאת. אי ודאות לא רק ביחס למה יקרה מחר, אלא גם ביחס לאיך להבין את אתמול ואת היום, ואיך נכון לפעול בעתיד הקרוב והרחוק. כיצד לפרש את הנתונים והסטטיסטיקות – של הדבקה, תחלואה, תמותה, וגם את המגמות הפוליטיות, המשפטיות, הכלכליות והתרבותיות.
במחשבות לסוף היום ולקראת מחר, ככותרת המושב הזה, אני רוצה להתעכב על הנקודה האחרונה הזאת, של אי ודאות לגבי מה נכון. כפמיניסטית, חיי רוויי סתירות, דילמות, ותהיות ביחס למי צודקת ומה נכון לעשות. אני רוצה להציע שאוקסימורונים הם דבר בלתי נמנע, ואפילו שהם דבר טוב. אני רוצה לטעון בשבח היכולת להחזיק פרדוקסים. להתנגד לדחף שלנו להתנצל על חוסר עקביות או לחוש חובה לספק תשובות החלטיות. אני בטוחה שרבות מכירות את התחושה המשתקת כשאנחנו משמיעות ביקורת על הסדר הקיים – ונתקלות בשאלה ההודפת: ״טוב, אז מה את מציעה?״. אני רוצה לטעון בשבח הזכות, ולעתים החובה, להימנע מתשובות נחרצות, להחזיק את האנומליה, ולפעול באופן הקשרי, גם כשהוא לא נראה עקבי.
המהלך שאציע כאן איננו מקורי. הוא הדרך שלי לנסח במילותיי ומניסיוני מה שאמרו רבות וטובות לפניי שהגנו כל אחת בדרכה על הצורך להחזיק את המורכבויות. והוא לא מתיימר להיות סיכום של הערב העשיר הזה, אבל מהדהד הרבה רגעים בו.
אז הנה רשימה של מתחים וניגודים שעבורי, כרוכים בלהיות פמיניסטית, שאין לי מנוס מלשהות בהם ולנווט בתוכם, ואני מנסה גם להתיידד אתם ולא להתנצל עליהם. אני חולקת אותם כחוויה אישית, אבל גם כהזמנה לחשיבה משותפת על מה ובעיקר איך הלאה.
עבורי, להיות פמיניסטית זה להתעקש שיש לנתח נושאים באופן רגיש מגדרית, למשל אלימות נגד נשים, או תקציב ממוגדר – אבל לזכור את כוחה של שפה אוניברסלית, ואת האחריות והשאיפה לשגשוגם של בני האנוש כולם.
להיות פמיניסטית זה לעמוד על כך שיש ערך מוסף לפרספקטיבה נשית ולקול נשי, אבל לדחות תפיסות מהותניות של נשיות וגבריות.
להיות פמיניסטית זה לנווט בין דמיון ושוני, לפעול מתוך הדומה והמשותף בין נשים לגברים, ובאותו זמן לקדם התאמת ההסדרים החברתיים לשוני שבין המינים.
להיות פמיניסטית משמעו להתעקש על החשיבה וההבנה של העולם דרך הקטגוריה ״נשים״ כקטגוריה פוליטית, מעמדית ממש, במונחים מרקסיסטיים של חלוקת כוח והון חומרי וסמלי בין נשים לגברים, אבל בה בעת לזכור ש״נשים״ היא קטגוריה כוללנית, שאין בכוחה להכיל את הבדלי המיקומים בין נשים על צירי מעמד סוציואקונומי, גזע ומוצא אתני ולאומי, מיניות וזהות מגדרית, מוגבלות, גיל, הגירה ועוד, ולעצב מדיניות ומרחבים המבטאים זאת.
להיות פמיניסטית זה לזהות את הצורך בחדר משלנו, במרחבים לנשים בלבד, אבל גם להיות ערות לסכנה שבמינוף קיומם של מרחבים כאלה לצורך נירמול הדרת נשים, ולשאלות שמתעוררות לגבי מי תורשה להיכנס למרחבים האלה בלי לעקר אותם מכוחם – למשל בנינו – עד איזה גיל? או אישה טרנסית, או גבר שמזדהה עם הדיכוי של נשים.
להיות פמיניסטיות זה לזכור שהתנועה הפמיניסטית היא המהפיכה החברתית המצליחה ביותר של העת החדשה, אבל גם לא לשכוח לרגע כמה עוד ארוכה הדרך לשוויון.
להיות פמיניסטית זה לתבוע אחריות, השתתפות ואחריותיות ממי שמעירים לנו על מעשינו מהיציע בלי שהם יורדים לזירה ונותנים כתף למען השוויון, אבל גם להימנע משיח של דלגיטימציה בסגנון ״איפה היית כש?״.
להיות פמיניסטית זה למפות מי לנו ומי לצרינו, למשל, מי קובעי המדיניות שאינם מתייצבים לצד השוויון, אבל גם להיות יכולות לפעול בקואליציות אד-הוק אם יש אפשרות לשתף פעולה למען מטרה נקודתית משותפת גם עם בני או בנות פלוגתא.
להיות פמיניסטית זה להתווכח מרות ונוקבות עם פמיניסטיות אחרות, אבל להתעלות מבעד למחלוקות ולזהות מי מאיימים באמת על שוויונן של נשים.
להיות פמיניסטית זה להגיב במהירות ובאפקטיביות לנושאי השעה, לשתף פעולה עם קמפיינים ויוזמות, לבלום התפתחויות מזיקות, לתת מענה למצוקות מיידיות של נשים, אבל גם למצוא את הזמן להתרכז במשימות הגדולות, בכתיבה, בתכנון, בהמשגה ובמחקר.
להיות פמיניסטית זה לתת שמות למה שלא היה לו שם – הטרדה מינית, אלימות כלכלית, הסגברה – אבל גם לדעת מתי מוטב להימנע מסיסמאות שעשויות לנכר.
להיות פמיניסטית זה להסתייג משיח מתקתק שנוקט מונחים כמו אחדות, כשלמעשה מדובר באחדות בין גברים – אבל לא לוותר על חלום החיים והפעולה ביחד למען עתיד משותף ומיטיב לכולם.
להיות פמיניסטית זה להתעקש להשתלב בעמדות כוח ממסדיות, אבל לזכור, בפרפרזה על אודרי לורד, שלכלי האדון יש כוח מוגבל לנפץ את בית האדון.
להיות פמיניסטית זה לפעול בשותפות עם גברים, לזכור שפמיניזם הוא לא משחק סכום אפס שבו אם נשים אִין – אז גברים אאוט. לעזור לגברים לזהות שיש להם הרבה מה להרוויח מעולם שוויוני מגדרית, אבל גם להציב להם מראה ולתבוע את הכרתם בדרכים העניפות שבהן העולם שלנו מאורגן באופן שמעניק להם אינספור יתרונות סמויים.
להיות פמיניסטית זה לעשות ה-מון בלי תמורה חומרית, להרצות, לייעץ, לתמוך, לכתוב, להיות מנטורית, לחבר, ליזום, אבל גם להתעקש על תמורה כספית ועל הפיכת העבודות השקופות לנראות ומתגמלות.
להיות פמיניסטית זה לזכור שכסף זה לא הכל, אבל להקפיד לעסוק בחלוקת משאבים, מפנסיה וקצבאות ותקציבי מניעת אלימות מינית ועד שכר שווה או תרופות ושירותים למחלות וצרכים של נשים בסל הבריאות.
להיות פמיניסטית זה לחשוב מבנית, אבל גם לתת דעתנו על תפקידן של מיקרו אינטראקציות, של הרגלים ומוסכמות ומחוות בינאישיות שמשמרות את יחסי הכוח.
להיות פמיניסטית זה לנהל משא ומתן תמידי, מול המראָה ועם העולם, נגד תכתיבי הרזון, הטיפוח והאופנה, אבל בלי לשמוט את היכולת ליהנות מפעילות גופנית או מתספורת, מטקסטורות, גזרות, בדים וצבעים. זה להתעקש להצביע על הקשר בין מישטור אורך המכנסיים של תלמידות לבין הזזת נשים לאחור או הצידה מחמת רגישויות צניעות, אבל גם לעודד נשים למצוא דרכים להתענג על גופן – על יופיו, חוזקו, וכן – גם על מיניותו.
להיות פמיניסטית זה לסרב לקבל את ההיררכיה שבין עיסוק ״בדברים החשובים באמת״ – כמו אלימות, שכר, ייצוג – לבין ההיבטים הסימליים לכאורה של מגדר כמו את מי מציגים בשם פרטי ואת מי בשם משפחה, או הדיבור בלשון זכר רבים.
להיות פמיניסטית זה להקשיב לצרכים ולפחדים של אחרים, לזהות את פערי הפרספקטיבות בינינו, אבל בה בעת לא לוותר על קולנו, חלומותינו ורצונותינו.
להיות פמיניסטית זה לא לפחד לזעום. ברוכה השם – אין מחסור בסיבות לַמה לזעום – ובה בעת לשמור על הומור ועל אופטימיות, ולתעל את הזעם לאפיקים קונסטרוקטיביים.
להיות פמיניסטית זה לחשוב על קידום שוויון במונחים של ריצה למרחקים ארוכים, אבל לסרב לתביעות ״חכו, זה ישתפר, זה עניין של זמן, ויש דברים דחופים יותר על סדר היום״.
להיות פמיניסטית זה להכיר בעמדה הזהותית שממנה אנחנו ובני שיחנו מדברים, במקומות שבהם כולנו עיוורים ליתרונותינו החברתיים ולעומת זאת במקומות שבהם נקודת ההתחלה נחותה בשל סטיגמה וחוסר צדק – אבל גם לא להיתפס לשיח זהויות משתק, שמעניק ציונים ודירוגים לאנשים על בסיס כמה הם ״פריוולגיים״ או ״מקופחים״.
להיות פמיניסטית זה לספור ראשים באופן כמעט אובססיבי – כמה נשים יש בכנס, בוועד המנהל או במועצה הציבורית, וכמה מזרחים ומזרחיות, ערבים וערביות, להתריע על כך, אבל גם להימנע מהרסנות ומכעס המכלה כל חלקה טובה.
להיות פמיניסטית זה לא לשכוח את קודמותינו הנשים פורצות הדרך, ללמוד מהוותיקות שעדיין איתנו, ולהזמין לשולחן צעירות הבועטות, גם אם לפעמים אני מרגישה שאני לא מבינה כלום.
להיות פמיניסטית זה לא להחזיק מעצמנו יכולות להעניק או לשלול את כרטיס החברות במועדון הפמיניסטי.
להיות פמיניסטית זה לדעת שאת כל המשפטים שהתחלתי ב״להיות בפמיניסטית״ בעצם אפשר וצריך להתחיל ב״להיות אדם״.
להיות פמיניסטית זה להרגיש שיש לך עוד המון מה להגיד, אבל לכבד את מסגרת הזמן.
לסיכום, בחשבה ופעולה לקראת שוויון מגדרי בישראל של 2050, אני מאחלת לעצמי לזכור שלהיות פמיניסטית זה לא לדעת את כל התשובות, לחיות עם סתירות, ולא לפחד להיכשל.
היום לפני 100 שנה בדיוק אישרה מדינת טנסי את התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, ובכך אושר התיקון שהעניק לנשים את זכות הבחירה. בדבריי בפאנל לציון התאריך, הסברתי איך ולמה הזכות הזאת, שנראית מושרשת ומבוססת, רלוונטית עד היום במאבקן של נשים חרדיות בישראל על הזכות להיבחר במפלגות המייצגות את קהילתן, והצבעתי על הקווים המשותפים לשני המאבקים. ריבוי נקודות הדמיון הוא מדכא ואופטימי כאחד. צפו/האזינו לנימוקי הטענה הזאת בהרצאתי, כאן.
בימים אלה של הוראה מרחוק, הפניית סטודנטים וסטודנטיות למשפטים לפודקאסטים משפטיים, כדרישת חובה (בדומה לחומר קריאה) או כמשימת העשרה, יכולה להיות כלי עזר פדגוגי מצוין.
להסבר בן פחות מ-3 דקות על שימוש בפודקאסטים בהוראת משפטים, האזינו כאן.
מאמר חשוב היום, מאת פרופ׳ אווה אלוז: "הקנאים הימנים כבר לא לבד. בעשורים האחרונים הם זכו לסיוע בלתי צפוי מצדו של השמאל הרב־תרבותי, הדוחה את החילוניות ומוכן להתפשר עם הדת בעניינים שהיו צריכים להיות עקרוניים". לפי הניתוח שלה, שאני מסכימה איתו בכאב, גם הדרת נשים מהמרחב הציבורי הפכה, בידיו של השמאל הרב תרבותי, ללגיטימית, בשם רעיונות שטוחים ופופוליסטיים (אלה כבר מילים שלי) של פלורליזם. הורידו PDF כאן, או קיראו באתר ״הארץ״, כאן.
שתי מגמות איפיינו את השנה החולפת בכל הנוגע להדרת נשים. האחת היא התבססותה של זכות חדשה: הזכות שלא לראות או לשמוע נשים. הציבור והממסד משתפים פעולה עם דור־ שי הזכות הזאת, בין אם באופן אקטיבי, על ידי הכרה בה והיענות לטוענים לה, ובין אם בישיבה בחיבוק ידיים המאפשרת לממש אותה באין מפ־ ריע. המגמה השנייה היא קריסה של הטענה הר־ ווחת שלפיה הפרדה בין גברים ונשים היא אמצעי זמני ומידתי, שלמרות פגיעתו בשוויון הוא הכרחי ויוביל בסופו של דבר לשילוב. המס־ גור הזה הולך וקונה לו אחיזה בתודעה הציבו־ רית בישראל, אך הוא מתעתע ומוטעה. הפרדה, כך מתחוור, היא נתיב חד־סטרי. כל מרחב שמת־ קבעת בו הפרדה הופך לנקודת מיקוח לטענה שהפרדה זו חיונית בשטח חיים נוסף.
קביעות חשובות לעניין הגבולות המותרים במימון אירועים ציבורים בנפרד לגברים ונשים, בפסק הדין של השופט אליקים מבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, 25 באוגוסט, 2019, כאן: פסק דין אירוע בחיפה 25.8.2019.
הבוקר שיגרנו, כמעט 40 מרצים וחוקרים בתחומי משפט חוקתי, דיני איסור אפליה וזכויות אדם, חוות דעת משפטית ליועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט, וזאת בעקבות הודעותיו בימים האחרונים לבתי המשפט במסגרת ההתדיינויות על האירוע בהפרדה מגדרית בעפולה, לפיהן ״ייתכנו נסיבות מיוחדות בהן תוכל עירייה לקיים אירוע עבור הציבור החרדי בהפרדה״.
עמדתו זו מנוגדת למה שנקבע בדוח למניעת הדרת נשים שהתקבל בימי ויינשטיין (2013) ואומץ בהחלטת ממשלה. הדוח קובע איסור גורף על מימון הפרדה באירועים ציבוריים. בחוות דעתנו הסברנו מדוע אין כל בסיס לצמצום או נסיגה מדוח 2013, וקראנו ליועמ״ש ״לשמור על המצב המשפטי הקיים על אף הלחץ הציבורי המועצם שאתה נתון בו, ביתר שאת בתקופת בחירות״.
חוות הדעת סקרה שורה של תנאים שסביר שהיועמ״ש ישקול ככאלה שמכשירים אירועי תרבות ציבוריים בהפרדה בין המינים, ונימקה מדוע אף אחד מהם איננו מהווה טעם, בנפרד או במצטבר, להכשרת הפרדה. למשל, כשמדובר בשיעור זניח של אירועים בהפרדה, בתנאי שהתנאים לגברים ונשים יהיו שווים, בתנאי שיהיה איזור מעורב, או בתנאי שההפרדה היא צורך חיוני.
האזינו לשיחה עם ד״ר קארין לוי במסגרת הפודקאסטים של ״אקדמיה לשוויון״ שבה אני מתארת כיצד ומדוע נולד המאבק לשילוב של חרדים באקדמיה (והיום גם חרד״לים) ללא הפרדה בין המינים, ואת מצבו היום. השיחה הוקלטה באוקטובר 2018 בדירתה המזמינה של המראיינת בצ׳לסי, ניו יורק.
בשיחה מוזכרים ממצאים אמפיריים חדשים המקעקעים את טענת המועצה להשכלה גבוהה בדבר ההתנגדות הגורפת של חרדים ללימודים מעורבים – ממצאיה של ד״ר נטע ברק קורן, עליהם אפשר לקרוא את הדיווח של אור קשתי ב-PDF כאן (ע׳ 1) וכאן (ע׳ 2), או באתר הארץ כאן, ואת המחקר האקדמי עצמו כאן.
בזמן קיום ההקלטה עוד טרם קיבלנו את תשובת המל״ג לבקשתו לפרטים נוספים, במסגרת העתירה לבג״ץ נגד ההפרדה בין המינים במסלולים האקדמיים. התשובה מפתיעה בקיצנויותה. אפשר לקרוא את הדיווח ב-PDF כאן (ע׳ 1) וכאן (ע׳ 2) או בקישור כאן.
״מזרחית. ערבי. מכוער. מתסיסה. לתכניות דת רק אם חייבים״. אלה ההערכות ״המקצועיות״ שהועלו על הכתב בישיבות הליהוק והשיבוץ של עובדי תאגיד השירות הציבורי, כפי שנחשף בהארץ אמש. ואם זה מה שהועלה על הכתב, קשה לדמיין מה נאמר אך לא נכתב.
בקריאת התחקיר של גידי ויץ והילו גלזר נזכרתי בבקשתן של עובדות רשות השידור, שפנו אליי בזמן הקמת התאגיד כדי לבקש גיבוי משפטי למאמציהן להבטיח שתהיה בגוף החדש ממונה על שוויון ומגוון. הן כנראה ידעו היטב מדוע נחוצה ממונה כזאת בגלגול החדש והמתהווה של רשות השידור. פיתוח מודעות ומנגנונים למניעת אפליה ולקידום מגוון אנושי הוא היום המינימום הנדרש היום מכל ארגון, בוודאי ציבורי, קל וחומר חשוב ובעל כוח השפעה כמו גוף שידור מרכזי. שיגרתי מכתב וחוות דעת משפטית שנכתבה בהתנדבות כמה שנים קודם בהקשר דומה עבור תא העיתונאיות, ליו״ר התאגיד, מר גיל עומר (שנראה שאין לו חשבון פייסבוק). פנייתי אמנם נענתה (לא טריוויאלי במקומותינו), אך נהדפה בנימוס "המועצה מנחה את הנהלת התאגיד להקפיד על יישום מדיניות התאגיד, משכבר, בדבר מתן ייצוג הולם, מגוון וראוי לכלל החברה הישראלית, בכל הנוגע להרכב כוח האדם המשתתף בשידורים ובהפקתם וזאת ככל שניתן בכל הדרגים ובכל התפקידים בשידור ומחוצה לו".
על זה נאמר, וואלה. או בשפה שאולי רצויה יותר בתאגיד, נו שוין. להגיד שהנחינו את ההנהלה להקפיד על ייצוג ומגוון בתרבות ארגונית המתבססת על תיוגים קלישאיים של עובדים על פי מוצא, דת ומראה, זה ממש כמו שהורה יצעק על הילד שלו שאסור לצעוק. או כמו שהמועצה להשכלה גבוהה, בתחום הקרוב אליי יותר, פוטרת את עצמה מהאחריות לאפליית מרצות במסלולים לחרדים בכך שהיא מאפשרת למוסדות האקדמיים להפלות מרצות ולמנוע מהן ללמד בכיתות גברים חרדים, אך באותה נשימה מרגיעה בתשובתה לבג״ץ שהיא מזכירה למכללות ולאוניברסיטאות את חובתן לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
וזה מבלי להתייחס לניתוק ולזלזול בציבור הצופות, שעולה מפסילת אנשי רנסנס מרחיבי דעת כמו אורן נהרי או דוד ויצטום, וגם לחיפוש חסר הבושה אחרי עיתונאים צייתנים, שיעשו את דבר אדונם החדש. זה מודל שסותר בתכלית את התכונות שצריך היה לחפש אצל עובדים בגוף שידור חדש. הדברים קשורים כמובן. ידע וחשיבה עצמאית מעניקים כנראה יותר מדי כוח לשיטת ההנהלה, בגוף שמתחוור היום שהחזון שבבסיס הקמתו היה רחוק מהקמת גוף עיתונאי עצמאי שראוי לראותו כחלק מהרשות הרביעית.
אתמול בלילה שלח לי משפטן צעיר ומבריק, עוזר הוראה לשעבר בקורס ״אפליה״, את תחקיר הארץ. הודעתו הנילווית ללינק ששלח מדברת בעד עצמה: ״שולח לך לגיבוי, ׳שיהיה׳. זו כתבת תחקיר מטורפת, על מדיניות בחירת העובדים לתאגיד השידור והקריטריונים שעל בסיסם הם נבחרו, כולל ההנמקות (דלף החוצה). פשוט זהב ל׳אפליה׳ ודומיו״. חצי הכוס המלאה היא שלעתים נדירות נופלות לידי חוקרי אפליה תעסוקתית הוכחות כה ברורות לכוחם ההרסני של סטריאוטיפים, סטיגמות והטיות.
מכתבי ליו״ר התאגיד, חוות דעתי המשפטית, ותשובת גיל עומר. ולמבקשים ולמבקשות להתעמק, כאן מאמר אקדמי שמסביר את כוחם הרע של מינויים זמניים בפגיעה בשוויון ובייצוג ההולם, וכאן מאמר (הראשון שפרסמתי כסטודנטית לתואר ראשון) על איך משיגים ייצוג הולם אם מתכוונים לכך ברצינות. אמנם תיכף ימלאו לו עשרים, אבל נראה שהוא רלוונטי מתמיד.
חזקו ואמצו, אנשי ונשות התקשורת בישראל 2018. אני לא מקנאה בכם. וגם לא בנו, הציבור שזקוק לכם, בועטים, עצמאיים ובאים מכל שדרות החברה הישראלית וגווניה, להגנה על הדמוקרטיה.
ראיון על הנושאים הרוחשים והכואבים, שמציף הרבה נקודות מחלוקת, וגם הסכמות, על האיזונים הראויים בין התאמות דתיות למקומן של נשים בישראל. הנה הראיון בקובץ PDF.
הציצו בדוח של ארגון אחים לנשק ממרץ 2018, ואל תפספסו את העמוד הראשון, כדי לדעת שויצ״ו, חושן ושדולת הנשים הם ארגונים מסוכנים לבטחון המדינה. אל תחמיצו גם את העמוד האחרון, כדי ללמוד על האישה המסוכנת לבטחון המדינה שבאתר שלה אתם מבקרים כעת. וכאן הקלטות מפאנל בכנס שדרות לחברה, עם הדובר מטעמם, אני, ואחרות. וכאן מדווח אתר כיפה (״מדווח״ זה פועל מעט מחמיא מידי אבל נדיבות זה חשוב) על ההירואיות של נציג הארגון בפאנל, ״לבד מול כולן״, לרבות מולי, שמסתבר שהיו לי מעשים אנטי פטריוטיים ״להודות״ בהם ולעשות ״גילוי נאות״, כדי שידע הקהל עם איזו דמות אנטי-פטריוטית הוא מתעסק, כמו חתימה על עצומות תמיכה בארגונים אזרחיים שנתונים להתקפות דלגיטימציה וסתימת פיות.
האמת? שאפו על השעות הרבות שהושקעו בתחקיר. מעניין מי מממן את השעות הללו. יש לי הרגשה שאני ואתם, בדרך פתלתלה כלשהי שיהיה קשה מאוד לחשוף. מצד שני, אולי שווה עוד סיבוב של מאמץ מוגבר של בילוש מקרתיסטי, שמי יודע, אולי יניב משהו משמעותי, שיוכיח באמת עד כמה חברותיי ואני מסוכנות לבטחון המדינה כי אנחנו טוענות את הטענה השערורייתית שהשוני הביולוגי בין נשים לגברים לא צריך להשאיר אותן במטבח ובמשרדי השלישות, ושישראל טובה יותר תהיה ישראל שבה הצבא וערכים מיליטריסטים אינם כה מרכזיים.
מסמך השינויים בפקודת השירות המשותף, שפורסמו בדצמבר 2017. ובאותו הקשר, כאן ראיון בגלי צה״ל דקות אחדות אחרי שפורסמו השינויים. כאן מיפוי מה שקורה בצה״ל בהקשר ההדרה הכללי מח״כ מרב מיכאלי. וכאן מאמר על הצבא שבו מסתכלים יותר ויותר למעלה לשמים ופחות ופחות קדימה ולצדדים (כי אולי העיניים יפגשו חיילת, ועוד בחולצה לבנה).
בג״ץ: על מל״ג לנהוג בשקיפות רבה יותר בנוגע למסלולי הלימוד לחרדים כדי למנוע אפליה
חוקרים באקדמיה עתרו בדרישה לשבץ גם מרצות במסלולי הלימוד לחרדים ולצמצם את ההפרדה בין המינים במוסדות לכיתות הלימוד בלבד. השופטים קבעו כי יש להקטין ככל הניתן פערי שוויון
בג״ץ החליט בשבוע שעבר בנוגע לעתירה העוסקת במוסדות להשכלה גבוהה לחרדים בישראל. השופטים אליקים רובינשטיין, מני מזוז ועינת ברון קבעו כי על המל״ג לנהוג בשקיפות רבה יותר בנושא ולהביא לידיעת הציבור את פרטי התוכנית לקראת חידושה בשנת 2016, על מנת שהעותרים וגורמים נוספים יוכלו להעביר טענות בנושא. בהחלטתם כתבו השופטים כי ההצעה תובא לעיון הרבים עד שלושה חודשים בטרם הדיון בה במל״ג, וכי ״ההצעה תכלול אמות מידה לפעולת האוניברסיטאות והמכללות על פי לקחים שיופקו, וכן מידע על מאמצי פיקוח אקטיביים (פקחים) והתייחסות לתלונות, ותוכנית פיקוח המשכית״.
העתירה הוגשה על ידי ד״ר יופי תירוש, שמובילה מאבק בהפרדת הנשים במוסדות החרדיים כבר תקופה ארוכה בערוצים שונים, פרופ׳ אביעד קליינברג, פרופ׳ רחל גלי צינמון, פרופ׳ פניה עוז זלצברגר, פרופ׳ דפנה יואל, פרופ׳ חנה הרצוג, פרופ׳ הנרייט דהאן כלב, פרופ׳ ז׳וזה ברונר, פרופ' דיוויד קרצמר ופרופ׳ אורן יפתחאל. הם יוצגו על ידי עורכי הדין אורנה לין, חגי קלעי ואסנת לונגמן.
העותרים מחו על מה שהם רואים בו כאפליה במסלולי הלימוד לחרדים, על כך שבאותם מוסדות לימוד לא משובצות נשים ללמד גברים, ודרשו כי המועצה להשכלה גבוהה, שר החינוך ושר האוצר ינמקו ״מדוע לא תותנה המשך תקצובו והשתתפותו של מוסד אקדמי במסגרת התוכנית לשילוב חרדים בכך שיפעל לשיבוץ מרצות״. עוד דרשו העותרים כי המל״ג תנמק מדוע לא מופעלים מסלולי הלימוד השונים לשני המינים. כיום, חלק מתוכניות הלימוד במוסדות החינוך החרדיים מוצעות לנשים בלבד או לגברים בלבד, בגלל ההפרדה בין המינים. העותרים דרשו עוד כי ההפרדה בין המינים במוסדות תתקיים בכיתות הלימוד בלבד, ולא בבנייני הלימוד, קומות לימוד, שערים או ברזיות או בימי לימוד ושעות לימוד.
במהלך הדיון בעתירה אמר השופט מזוז כי ״העתירה הוגשה בזמנה… היום הבעיה הונחה על השולחן ושמה תמרור אדום לא להיסחף עם התהליך הזה״. בעקבות העתירה ועוד בטרם הדיון בבג"ץ, פרסמה המל"ג הנחיות חדשות לכלל המוסדות האקדמיים, האוסרות על כל הפרדה למעט בכיתות הלימוד עצמן, וכן אוסרות על הפרדה באנשי הסגל, ועל אפליה בקבלה לעבודה של נשים בשל חוסר יכולתן ללמד בכיתות הגברים.
בהחלטתם כתבו השופטים כי ״אין חולק, כאמור, כי הנושא של שילוב חרדים בהשכלה הגבוהה ובעקבותיה בתעסוקה הוא חיוני, וכי המאמץ להשיגו הוא מבורך. כמובן נחוץ לקיים איזונים ראויים באופן שיצמצם ככל הניתן שאלות שוויון העולות מטבע ההפרדה בין נשים לגברים, אשר כנראה אין מנוס ממנה בחלק ניכר מן התכניות בהן מדובר כדי שיצטרפו אליהן חרדים, נשים וגברים״.
יוזמת העתירה, ד"ר יופי תירושד. צילום: ניאל צ'צ'יק
יוזמת העתירה, ד״ר יופי תירוש, אמרה ל״הארץ״ כי ״יש תוכנית חומש שבונים עכשיו למערכת ההשכלה הגבוהה לשנים הבאות. בית המשפט אמר שאת התוכנית הזאת, ככל שזה נוגע למח״רים (מסגרות חרדיות) צריך להעמיד לדיון לציבור ולעיון הציבור״. היא רואה בעתירה הישג משום שלדבריה, ״העתירה גרמה להנעתו של תהליך של קביעת איזון נכון וקפדני יותר בין הזכות לשוויון לבין האינטרס החשוב של שילוב חרדים".
תוכנית המח״רים, נגדה הוגשה העתירה, נוסדה על ידי היו״ר היוצא של הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות״ת), פרופ׳ מנואל טרכטנברג, במטרה להביא לשילוב חרדים בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה. מטרתה להעביר את האחריות על הלימודים האקדמיים לחרדים ממכללות קטנות שנפתחו בירושלים ובבני ברק – אחת מהן של בתו של הרב עובדיה יוסף, עדינה בר שלום, לאחריות האוניברסיטאות והמכללות הציבוריות.
לפי נתונים שהוצגו בכנסת, בשנה שעברה למדו 5,000 סטודנטים חרדים במוסדות להשכלה גבוהה ובשנה הבאה צפוי מספרם לעלות ב-60% ל-8,000. לפי הנתונים שהוצגו, הוקמו עשרה קמפוסים חרדיים בשנת הלימודים תשע"ג בתוך מוסדות אקדמיים קיימים, ובהם באוניברסיטה העברית, בטכניון, בבצלאל, במכון לב ובמכללות מתוקצבות נוספות, ובאוניברסיטת בר־אילן צפוי להיפתח מרכז נוסף.
המל"ג הודתה כי בחלק ממוסדות ההשכלה הגבוהה המיועדים לחרדים מונהגת הפרדה בין אנשי המנהלה, כך שסטודנטים מקבלים שירותים מגברים בלבד, וכן ציינה כי הדיווחים על אפליה של מרצות בקבלה לעבודה "מטרידים". בהנחיות החדשות שפירסמה המל"ג נאסר במפורש על כל הפרדה מגדרית למעט בכיתות הלימוד עצמן. "מדובר בהישג ראשון, אך אין להסתפק בו" מורן רגב, 18.3.2015
הישג בעקבות הגשת עתירה לבג"ץ: המל"ג הוציאה הנחיות חדשות ובהן אסרה על הפרדה בין גברים ונשים, למעט בכיתות הלימוד של המסלולים החרדיים. כמו כן, נאסרה הדרת נשים מהסגל המנהלי ונקבע כי היא תפעל למיגור אפליה של המרצות הנגרמת בשל האיסור על הוראת נשים בפני חרדים.
ביום חמישי הקרוב (19.3) צפוי להתקיים דיון בעתירה שהוגשה לבג"צ בחודש אוקטובר האחרון. בתשובת המל"ג לעתירה, שהוגשה השבוע ביום 12.3, קיבלה המל"ג חלק מטענות העותרים עוד לפני קיום הדיון. המל"ג הודתה כי בחלק ממוסדות ההשכלה הגבוהה המיועדים לחרדים מונהגת הפרדה בין אנשי המנהלה, כך שסטודנטים מקבלים שירותים מגברים בלבד, וכן ציינה בתשובתה כי הדיווחים על אפליה של מרצות בקבלה לעבודה "מטרידים".
בהנחיות החדשות שפירסמה המל"ג נקבע כי המל"ג אוסרת במפורש על כל הפרדה מגדרית למעט בכיתות הלימוד עצמן, וכי היא אוסרת על הפרדה בשירותים המנהליים. כמו כן, נאסרה אפליה על בסיס מגדר בקבלה לסגל ההוראה. עוד הודיעה המועצה כי בכוונתה לאכוף את ההנחיות על המוסדות אשר לא יעמדו בהם.
בתשובתה הודתה המל"ג כי בחלק מהמוסדות אכן נאסר על מרצות ללמד בכיתות של גברים, וכי עד לשנת 2014 ניתנה התמיכה הכלכלית באמצעות מלגות לסטודנטים חרדים בלבד, תוך מניעת מלגה דומה מסטודנטיות חרדיות.
גברים חרדים בישראל. המל"ג מתווה כיוון, אך האם הם ישנו את סדרי עולמם?(צילום: רויטרס)
העתירה הוגשה על-ידי ד"ר יופי תירוש באמצעות עורכי-הדין חגי קלעי, אורנה לין ואסנת לונגמן בחודש אוקטובר האחרון. זאת בעקבות פניות של סטודנטיות חרדיות אשר עיקר טענותיהן נסוב סביב העובדה שלא כל מסלולי הלימוד פתוחים בפניהם למרות שהם פתוחים בפני חרדים גברים, וכן קבלו נגד אכיפה נוקשה של הסדרי ההפרדה.
יופי תירוש 
