דבריי בכנס ״שוויון מגדרי בישראל 2050ֿ״ ביוזמת ד״ר כוכב אלקיים מייסדת מכון דבורה, וארגונים נוספים, 7.9.2020. לצפיה/האזנה להקלטה, כאן.
עברנו ואנחנו עוברות ועוברים תקופה קשה. נדמה לי שאחד המאפיינים המרכזיים שלה הוא שהיא חושפת את היסודות, את מבני העומק שסביבם מאורגנת החברה שלנו – יחסים, כוח, חלוקת משאבים וקול. משבר הקורונה מדגיש את השבריריות של הקיום מצד אחד, וגם את החוסן והתושיה האנושית מצד שני. המשבר חשף את חיוניותו של מגע אנושי, תלות וקשר ואת הרסנותם של בדידות וריחוק; את אי הצדק שבהיעדר רשת בטחון, ואת עוצמתה של דאגה והתגייסות לעזרה. הוא מדגים את הפוטנציאל העצום של פתרונות טכנולוגיים, אבל גם את מגבלותיהם. הוא מציף את אי השוויון שגורם לתוצאות המגיפה להיות הרסניות יותר כלפי מי שהם פגיעים וּפגיעוֹת יותר גופנית, כלכלית ומשפחתית, ומצד שני מזמן לנו גילויים של סולידריות בינאישית, התארגנות של קואליציות ושיתופי פעולה חדשים וחוצי מחנות.
למול כוח שרירותי, הן של הווירוס והן של מי שמנהלים את המאבק בו, לעתים תוך ניסיון לנהל אותנו לצרכיהם, אנחנו מגלים את כוחנו כאזרחים ואזרחיות לפעול מלמטה יחד, בתושיה ובדיאלוג.
נדמה לי שכולנו חווינו בצורה כזו או אחרת בחצי השנה האחרונה, את התחושה שאין לנו זמן לבזבז. ובה בעת חווינו, ואנחנו עדיין חווים, את הקושי שבאי הוודאות שמועצמת בתקופה הזאת. אי ודאות לא רק ביחס למה יקרה מחר, אלא גם ביחס לאיך להבין את אתמול ואת היום, ואיך נכון לפעול בעתיד הקרוב והרחוק. כיצד לפרש את הנתונים והסטטיסטיקות – של הדבקה, תחלואה, תמותה, וגם את המגמות הפוליטיות, המשפטיות, הכלכליות והתרבותיות.
במחשבות לסוף היום ולקראת מחר, ככותרת המושב הזה, אני רוצה להתעכב על הנקודה האחרונה הזאת, של אי ודאות לגבי מה נכון. כפמיניסטית, חיי רוויי סתירות, דילמות, ותהיות ביחס למי צודקת ומה נכון לעשות. אני רוצה להציע שאוקסימורונים הם דבר בלתי נמנע, ואפילו שהם דבר טוב. אני רוצה לטעון בשבח היכולת להחזיק פרדוקסים. להתנגד לדחף שלנו להתנצל על חוסר עקביות או לחוש חובה לספק תשובות החלטיות. אני בטוחה שרבות מכירות את התחושה המשתקת כשאנחנו משמיעות ביקורת על הסדר הקיים – ונתקלות בשאלה ההודפת: ״טוב, אז מה את מציעה?״. אני רוצה לטעון בשבח הזכות, ולעתים החובה, להימנע מתשובות נחרצות, להחזיק את האנומליה, ולפעול באופן הקשרי, גם כשהוא לא נראה עקבי.
המהלך שאציע כאן איננו מקורי. הוא הדרך שלי לנסח במילותיי ומניסיוני מה שאמרו רבות וטובות לפניי שהגנו כל אחת בדרכה על הצורך להחזיק את המורכבויות. והוא לא מתיימר להיות סיכום של הערב העשיר הזה, אבל מהדהד הרבה רגעים בו.
אז הנה רשימה של מתחים וניגודים שעבורי, כרוכים בלהיות פמיניסטית, שאין לי מנוס מלשהות בהם ולנווט בתוכם, ואני מנסה גם להתיידד אתם ולא להתנצל עליהם. אני חולקת אותם כחוויה אישית, אבל גם כהזמנה לחשיבה משותפת על מה ובעיקר איך הלאה.
עבורי, להיות פמיניסטית זה להתעקש שיש לנתח נושאים באופן רגיש מגדרית, למשל אלימות נגד נשים, או תקציב ממוגדר – אבל לזכור את כוחה של שפה אוניברסלית, ואת האחריות והשאיפה לשגשוגם של בני האנוש כולם.
להיות פמיניסטית זה לעמוד על כך שיש ערך מוסף לפרספקטיבה נשית ולקול נשי, אבל לדחות תפיסות מהותניות של נשיות וגבריות.
להיות פמיניסטית זה לנווט בין דמיון ושוני, לפעול מתוך הדומה והמשותף בין נשים לגברים, ובאותו זמן לקדם התאמת ההסדרים החברתיים לשוני שבין המינים.
להיות פמיניסטית משמעו להתעקש על החשיבה וההבנה של העולם דרך הקטגוריה ״נשים״ כקטגוריה פוליטית, מעמדית ממש, במונחים מרקסיסטיים של חלוקת כוח והון חומרי וסמלי בין נשים לגברים, אבל בה בעת לזכור ש״נשים״ היא קטגוריה כוללנית, שאין בכוחה להכיל את הבדלי המיקומים בין נשים על צירי מעמד סוציואקונומי, גזע ומוצא אתני ולאומי, מיניות וזהות מגדרית, מוגבלות, גיל, הגירה ועוד, ולעצב מדיניות ומרחבים המבטאים זאת.
להיות פמיניסטית זה לזהות את הצורך בחדר משלנו, במרחבים לנשים בלבד, אבל גם להיות ערות לסכנה שבמינוף קיומם של מרחבים כאלה לצורך נירמול הדרת נשים, ולשאלות שמתעוררות לגבי מי תורשה להיכנס למרחבים האלה בלי לעקר אותם מכוחם – למשל בנינו – עד איזה גיל? או אישה טרנסית, או גבר שמזדהה עם הדיכוי של נשים.
להיות פמיניסטיות זה לזכור שהתנועה הפמיניסטית היא המהפיכה החברתית המצליחה ביותר של העת החדשה, אבל גם לא לשכוח לרגע כמה עוד ארוכה הדרך לשוויון.
להיות פמיניסטית זה לתבוע אחריות, השתתפות ואחריותיות ממי שמעירים לנו על מעשינו מהיציע בלי שהם יורדים לזירה ונותנים כתף למען השוויון, אבל גם להימנע משיח של דלגיטימציה בסגנון ״איפה היית כש?״.
להיות פמיניסטית זה למפות מי לנו ומי לצרינו, למשל, מי קובעי המדיניות שאינם מתייצבים לצד השוויון, אבל גם להיות יכולות לפעול בקואליציות אד-הוק אם יש אפשרות לשתף פעולה למען מטרה נקודתית משותפת גם עם בני או בנות פלוגתא.
להיות פמיניסטית זה להתווכח מרות ונוקבות עם פמיניסטיות אחרות, אבל להתעלות מבעד למחלוקות ולזהות מי מאיימים באמת על שוויונן של נשים.
להיות פמיניסטית זה להגיב במהירות ובאפקטיביות לנושאי השעה, לשתף פעולה עם קמפיינים ויוזמות, לבלום התפתחויות מזיקות, לתת מענה למצוקות מיידיות של נשים, אבל גם למצוא את הזמן להתרכז במשימות הגדולות, בכתיבה, בתכנון, בהמשגה ובמחקר.
להיות פמיניסטית זה לתת שמות למה שלא היה לו שם – הטרדה מינית, אלימות כלכלית, הסגברה – אבל גם לדעת מתי מוטב להימנע מסיסמאות שעשויות לנכר.
להיות פמיניסטית זה להסתייג משיח מתקתק שנוקט מונחים כמו אחדות, כשלמעשה מדובר באחדות בין גברים – אבל לא לוותר על חלום החיים והפעולה ביחד למען עתיד משותף ומיטיב לכולם.
להיות פמיניסטית זה להתעקש להשתלב בעמדות כוח ממסדיות, אבל לזכור, בפרפרזה על אודרי לורד, שלכלי האדון יש כוח מוגבל לנפץ את בית האדון.
להיות פמיניסטית זה לפעול בשותפות עם גברים, לזכור שפמיניזם הוא לא משחק סכום אפס שבו אם נשים אִין – אז גברים אאוט. לעזור לגברים לזהות שיש להם הרבה מה להרוויח מעולם שוויוני מגדרית, אבל גם להציב להם מראה ולתבוע את הכרתם בדרכים העניפות שבהן העולם שלנו מאורגן באופן שמעניק להם אינספור יתרונות סמויים.
להיות פמיניסטית זה לעשות ה-מון בלי תמורה חומרית, להרצות, לייעץ, לתמוך, לכתוב, להיות מנטורית, לחבר, ליזום, אבל גם להתעקש על תמורה כספית ועל הפיכת העבודות השקופות לנראות ומתגמלות.
להיות פמיניסטית זה לזכור שכסף זה לא הכל, אבל להקפיד לעסוק בחלוקת משאבים, מפנסיה וקצבאות ותקציבי מניעת אלימות מינית ועד שכר שווה או תרופות ושירותים למחלות וצרכים של נשים בסל הבריאות.
להיות פמיניסטית זה לחשוב מבנית, אבל גם לתת דעתנו על תפקידן של מיקרו אינטראקציות, של הרגלים ומוסכמות ומחוות בינאישיות שמשמרות את יחסי הכוח.
להיות פמיניסטית זה לנהל משא ומתן תמידי, מול המראָה ועם העולם, נגד תכתיבי הרזון, הטיפוח והאופנה, אבל בלי לשמוט את היכולת ליהנות מפעילות גופנית או מתספורת, מטקסטורות, גזרות, בדים וצבעים. זה להתעקש להצביע על הקשר בין מישטור אורך המכנסיים של תלמידות לבין הזזת נשים לאחור או הצידה מחמת רגישויות צניעות, אבל גם לעודד נשים למצוא דרכים להתענג על גופן – על יופיו, חוזקו, וכן – גם על מיניותו.
להיות פמיניסטית זה לסרב לקבל את ההיררכיה שבין עיסוק ״בדברים החשובים באמת״ – כמו אלימות, שכר, ייצוג – לבין ההיבטים הסימליים לכאורה של מגדר כמו את מי מציגים בשם פרטי ואת מי בשם משפחה, או הדיבור בלשון זכר רבים.
להיות פמיניסטית זה להקשיב לצרכים ולפחדים של אחרים, לזהות את פערי הפרספקטיבות בינינו, אבל בה בעת לא לוותר על קולנו, חלומותינו ורצונותינו.
להיות פמיניסטית זה לא לפחד לזעום. ברוכה השם – אין מחסור בסיבות לַמה לזעום – ובה בעת לשמור על הומור ועל אופטימיות, ולתעל את הזעם לאפיקים קונסטרוקטיביים.
להיות פמיניסטית זה לחשוב על קידום שוויון במונחים של ריצה למרחקים ארוכים, אבל לסרב לתביעות ״חכו, זה ישתפר, זה עניין של זמן, ויש דברים דחופים יותר על סדר היום״.
להיות פמיניסטית זה להכיר בעמדה הזהותית שממנה אנחנו ובני שיחנו מדברים, במקומות שבהם כולנו עיוורים ליתרונותינו החברתיים ולעומת זאת במקומות שבהם נקודת ההתחלה נחותה בשל סטיגמה וחוסר צדק – אבל גם לא להיתפס לשיח זהויות משתק, שמעניק ציונים ודירוגים לאנשים על בסיס כמה הם ״פריוולגיים״ או ״מקופחים״.
להיות פמיניסטית זה לספור ראשים באופן כמעט אובססיבי – כמה נשים יש בכנס, בוועד המנהל או במועצה הציבורית, וכמה מזרחים ומזרחיות, ערבים וערביות, להתריע על כך, אבל גם להימנע מהרסנות ומכעס המכלה כל חלקה טובה.
להיות פמיניסטית זה לא לשכוח את קודמותינו הנשים פורצות הדרך, ללמוד מהוותיקות שעדיין איתנו, ולהזמין לשולחן צעירות הבועטות, גם אם לפעמים אני מרגישה שאני לא מבינה כלום.
להיות פמיניסטית זה לא להחזיק מעצמנו יכולות להעניק או לשלול את כרטיס החברות במועדון הפמיניסטי.
להיות פמיניסטית זה לדעת שאת כל המשפטים שהתחלתי ב״להיות בפמיניסטית״ בעצם אפשר וצריך להתחיל ב״להיות אדם״.
להיות פמיניסטית זה להרגיש שיש לך עוד המון מה להגיד, אבל לכבד את מסגרת הזמן.
לסיכום, בחשבה ופעולה לקראת שוויון מגדרי בישראל של 2050, אני מאחלת לעצמי לזכור שלהיות פמיניסטית זה לא לדעת את כל התשובות, לחיות עם סתירות, ולא לפחד להיכשל.
יופי תירוש 