כרטיס טיסה לשמנים – למה זה חשוב/ תגובה ליוסי שריד בהארץ (ויש גם וידיאו)

דעות

כרטיסי טיסה לשמנים: למה זה חשוב

בטורו האחרון חיבר יוסי שריד בין כמה תופעות בחברה הישראלית, והצביע על נקודות שפל חדשות של גזענות, אלימות ופשיזם ("הארץ", 16.5). בצדק קישר בין טרור נערי הגבעות נגד פלסטינים להחלטתו של שר החינוך ללמד את ילדי הגן על השואה, ולחקיקה הגזענית הפושה בכנסת. כל אלה מלמדים שהממשלה רוצה שנחשוש, שנרגיש קודם כל יהודים ורק אחר כך אזרחים, ושלא נעלה שאלות על צדק חברתי וכלכלי.

את דבריו חותם שריד בעניין נוסף שעליו הוא מלין — הבחירה התמוהה בעיניו של נושא המשפט המבוים שהתקיים בשבוע שעבר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. המשפט הפומבי עסק בשאלה האם חברות תעופה רשאיות לגבות כרטיס טיסה כפול מנוסעים שמנים. שריד טוען במרומז שזו דוגמה לאסקפיזם של האקדמיה הישראלית ולהתנערותה מעיסוק בסכסוך ובאפליית ערבים, אך טרונייתו משחקת לידיהם של בנימין נתניהו ושאר חברי הממשלה והכנסת מימין, הרוצים שהציבור הישראלי יחיה בפחד מתמיד מפני האויב מבחוץ. מנטליות מצב החירום משרתת את השלטון הישראלי מאז קום המדינה, על מנת להחליש טענות בדבר אי שוויון וצדק בבית פנימה.

לו הקדשנו את המשפט המבוים לסמכותו של בג"ץ למנוע התקפה באיראן, למשל, היינו עושים בדיוק את מה שממשלת ישראל מייחלת שנעשה: נעסוק אך רק בהיבט הביטחוני של חיינו כאן. אפליית שמנים היא נושא לא פחות פוליטי מאפליית ערבים, ושתי צורות האפליה קשורות בטבורן. ממש כמו ערבים בנתב"ג, גם שמנים נשלפים מן התור. הם מתבקשים לשלם כרטיס כפול, או לחכות לטיסה הבאה אם אין שני מקומות פנויים. לאחר 11 בספטמבר אמר בכיר בממשל בוש, שאל־קאעדה הוא האויב של ארה"ב מחוץ, ואילו השמנת היתר היא האויב מבית. שמנים וערבים, ויש שיאמרו גם מזרחים, נושאים תמידית את אות הקלון של שונותם, ומפנימים את החרפה.

זכויות שמנים הן החזית הבאה של מאבקים לזכויות אזרח. לנשים ולשחורים יש עוד הרבה תקרות זכוכית לפרוץ, אבל הם הצליחו לפחות לגרום לסקסיסטים ולגזענים להסס מלבטא את עמדותיהם בגלוי. שמנים לעומת זאת עדיין חשופים להתקפות מילוליות נטולות עכבות, לאפליה בעבודה ובמחירי שירותים, להדרה ממקומות בילוי ולהזנחה ושיפוטיות מצד הממסד הרפואי. עיון בנתונים על אפליית השמנים היה מלמד את שריד, כי יש מתאם גבוה בין השמנה לעוני, כך שגביית כרטיס כפול משמנים היא אפליה עקיפה של ערבים, חרדים ומזרחים — הקבוצות העניות בישראל, שבהן כפי הנראה שיעורי ההשמנה גבוהים יותר מאשר בקרב יהודים אשכנזים חילונים.

ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

זה המשקל שהמציאה Marylin Wann, פעילת זכויות שמנים בולטת בארה"ב, שימו לב לערכים.

זה המשקל שהמציאה Marylin Wann, פעילת זכויות שמנים בולטת בארה"ב, שימו לב לערכים על הסקאלה

עידו אפרתי ב"הארץ" על שמנים, מטוסים, והמשפט המבוים שעסק בהם

הסטודנטים בחנו את סוגיית התשלום הכפול שנדרשים בעלי משקל עודף לשלם לחלק מחברות התעופה כדי לטוס לחו"ל

 בשנת 1955 סיקר עיתון "העולם הזה" את תחרות בחירת מלכת היופי. שבועות ספורים לאחר התחרות, הופיעה במדור המכתבים למערכת התגובה הבאה: "בנוגע לבחירת מלכת היופי הרשוני להעיר למכתבו של הקורא בן־ישר. הוא אמר שבמדינה המרחבית שלנו דרוש יופי מרחבי, כלומר – בחורות שמנות. אני מתנגד בהחלט. שומן הוא דבר לא אסתטי ואפילו מנוון..". יורם, חיפה.

עם האזכור הזה פותחת ד"ר יופי תירוש, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב את מאמרה שכותרתו: "משקל גוף: קטגוריה חדשה במשפט הישראלי". החיבור עוסק בהיבטים המשפטיים של היחס החברתי והממסדי לאנשים בעלי משקל עודף. המאמר משרטט בקווים חדים את האופן שבו מוקעים בעלי משקל עודף וזוכים ליחס חריג כמעט בכל אשר יפנו – בחברה, בממסד, באקדמיה, בשוק העבודה, בעולם העסקים והשירותים ובכוחות הביטחון. תירוש מתארת כיצד הפך המשקל העודף לסמל כשלון ולמושא לזלזול בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם.

במחקר שנערך באוניברסיטת ניו יורק ופורסם בינואר 2013 וכלל יותר מ–4,000 משתתפים, העדיפו כמחצית מהם לאבד שנת חיים מאשר להשמין. 15% אף העדיפו לאבד עשור מחייהם על פני השמנה, שליש העדיפו להתגרש מאשר להשמין ורבע העדיפו לאבד את היכולת להוליד ילדים על פני השמנה.

פנים מטוס. לחלק זה עולה יותר

פנים מטוס. לחלק זה עולה יותר. צילום: בלומברג

אם קיימת זכות להיות עם משקל עודף, כפי שטוענת תירוש, קשה עד בלתי אפשרי לתבוע אותה. ואכן, לא כל יום עומדת לבעלי המשקל העודף ההזדמנות להתקומם ולהעמיד למשפט את אלה שמעניקים להם, לתחושתם, יחס חריג או מפלה לרעה. השבוע נקרתה להם הזדמנות, אם כי תיאורטית, לשטוח חלק מטענותיהם. המשפט המבוים שנערך ביום שלישי האחרון בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב העמיד במרכזו את השאלה "האם חברות התעופה רשאיות לגבות כרטיס טיסה כפול מנוסעים שמנים?".

המקרה שנדון הוא מקרה פרטי מפוברק שהותאם לצורכי תרגול והדגמה. ארבעה תובעים, לכאורה, יוצגו על ידי פרקליטי התביעה – סטודנטים נלהבים ונחושים מהפקולטה: עמותה שנלחמת בתופעה של אפליית אנשים במשקל עודף, אדם בעל משקל עודף כתוצאה מבעיה תפקודית בבלוטת התריס, דוגמנית אופנה של מידות גדולות המרבה לטוס לחו"ל לצורכי עבודה ועובדת ניקיון קשת יום שילדיה ניזונים מג'אנק פוד בשל היעדרות ממושכת שלה ושל בעלה נהג המשאית. הארבעה החליטו להגיש תביעה נגד חברת התעופה הפרטית הדמיונית "שחקים", על רקע החלטתה לגבות מחיר כפול מנוסעים שהם בעלי מדד 35 BMI (מדד מסת הגוף – ע"א) ומעלה. על פי נהלי החברה, לכאורה, נדרשים אותם נוסעים לרכוש מראש כרטיסים עבור שני מושבים. "בית המשפט" היה מלא עד אפס מקום והקהל קיבל בעמידה את שלושת השופטים שלוהקו לתפקיד: שופט בית המשפט העליון חנן מלצר, ד"ר אביחי דורפמן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה ועו"ד אורנה לין.

ד"ר תירוש

ד"ר תירוש. צילום: דניאל צ'צ'יק

התרחיש המשפטי, שאותו טוותה תירוש כמנחה האקדמית של המשפט, אינו תלוש והוא שואב השראה מהמציאות. מדיניות תשלום עבור בעלי משקל עודף מתקיימת בחלק מחברות תעופה בעולם, באופן נחרץ או מתפשר יותר. חברות תעופה מתלבטות כיום כיצד להתמודד עם נוסעים בעלי משקל עודף, על רקע התרחבות התופעה של השמנת יתר. חברת התעופה סמואה אייר, המפעילה טיסות באזור האוקיינוס השקט, הודיעה בשנה שעברה כי מחירי הטיסה ייקבעו על פי משקלם של הנוסעים בצירוף משקל המטען שהם נושאים עמם. חברות תעופה כמו סאות'ווסט איירליינס ויונייטד איירליינס מבקשות מנוסעים בעלי משקל עודף לרכוש מושב נוסף במטוס. חלק מהחברות החליטו כי נוסע שאינו יכול לסגור את חגורת המושב או שישיבתו אינה מאפשרת הורדת ידית הישיבה, יוטס על בסיס מקום פנוי במטוס בשורה בה יוכל לשבת בשני מושבים סמוכים.

בישראל התופעה של השמנת יתר נפוצה פחות בהשוואה לארה"ב, ובחברות התעופה הישראליות אין מדיניות מוצהרת אך הן מצפות מנוסעים עם עודף משקל חריג להיות מודעים למצבם ולעובדה שמושב יחיד לא יספיק עבורם ולרכוש על דעת עצמם שני מושבים. שינוי המדיניות בנוגע לחיוב משקל גוף עודף גם זוכה מעת לעת לתמיכה מצד כלכלנים, דוגמת הכלכלן הנורווגי, פרופ' בהראט בהאטה מאוניברסיטת סון אוג פיורדנה, שטען כי חברות התעופה צריכות ללכת בעקבות מגזרי תחבורה אחרים ולהתחיל לגבות מחירים לפי נפח ומשקל.

בקמפוס התל אביבי הוצבו בפני הרכב השופטים סוגיות מאתגרות שנוגעות לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הזכות לאוטונומיה של אדם על גופו אל מול הפגיעה בשכנו (למושב), זכות חופש התנועה וכן שאלות כמו האם זו אפליה על בסיס מידות גוף, האם ראוי אדם עם משקל עודף ליחס של אדם בעל מוגבלות ועד לשאלת הלגיטימיות הכלכלית־מסחרית שבדרישת תשלום נוסף עבור משקל גוף.

הסטודנטים, "עורכי הדין" מטעם התביעה ניסו להילחם את מלחמתם של הנוסעים בעלי המשקל העודף וטענו כי מדיניות חברת "שחקים" אינה חוקית ומשפילה, מקפחת ופוגעת בזכויות היסוד של התובעים ושל הציבור השמן בכלל. הם גם יצאו נגד ההנחה לפיה משקל גוף הוא שאלה של בחירה ותלוי בלעדית בצריכה מאוזנת של קלוריות וביצוע פעילות גופנית. הם אף הציגו מחקרים המצביעים על כישלון דיאטות בטווח הארוך וכן מנו סיבות רפואיות שגוזרות על אדם משקל עודף. בנוסף, טענו עורכי הדין כי גם אם הופך אדם לבעל משקל עודף מבחירה, אין זה ראוי לדרוש ממנו באופן עקיף או ישיר לרזות. יתרה מכך, יש לכבד את זכותו להיות עם עודף משקל ולהקביל אותה לזכות חופש הביטוי או לחופש דת וכי יש לראות באוטונומיה על משקל הגוף היבט של כבוד האדם וחירותו.

נציגי חברת התעופה כפרו כמובן בטענות. הם טענו כי מדיניות זו מתחייבת בין היתר מסיבות כלכליות שנגזרות עליה בשל התחרות בענף התעופה והציגו מחקר אמריקאי לפיו בשנים האחרונות גרם עודף משקלם של נוסעים לעלייה בצריכת הדלק שהגיעה ל–1.35 מיליארד ליטרים. הם ציינו כי חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים אינו חל על בעלי המשקל העודף וכי רף המשקל שנקבע לרכישת כרטיס כפול – 35 BMI – משקף רק מקרי השמנה קיצוניים.

התביעה נדחתה ברוב של שני שופטים (מלצר ודורפמן), ולין קיבלה אותה. "התובעים לא ביססו בצורה הנדרשת את טענתם בדבר מוגבלותו של אדם כבד משקל", קבע מלצר. "אני מתקשה לראות כיצד עודף משקל עומד בכך. לא מצאנו ממש כי מדיניותה של הנתבעת פוגעת ביכולתם של הנתבעים לצאת את הארץ ועומדות בפניהם עוד מספר חלופות".

פסקי הדין של דעת הרוב ודעת המיעוט במשפט המבויים על זכויות שמנים

אירוע המשפט המבוים  שהתקיים השבוע בפקולטה היה הצלחה מסחררת, ומשך יותר מ-300 אורחים. הקהלה לא נותר פאסיבי: כב' השופט חנן מלצר, ראש ההרכב, ביקש מהנוכחים בקהל לתפקד גם כחבר מושבעים. הצבעת הקהל בסוף האירוע הלמה את התפלגות הדעות בקרב השופטים. שני שליש מהקהל ושניים משלושת השופטים חשבו שחברת התעופה צודקת במדיניות שלה לגבות כרטיס טיסה כפול מנוסעים שמנים וכי אין בסיס חוקי להתערב בשיקוליה המסחריים, ואילו שליש מהקהל, ושופטת אחת, קיבלה את טענת התובעים ונציגותיהם שהמדיניות מהווה אפליה, פגיעה בכבוד האדם ופגיעה בפרטיות.

לפסק הדין המלא (רוב ומיעוט)

וכאן אפשרו לצפות בוידיאו של האירוע.

עוד עדכונים בהמשך (רמז – המשפט המבויים מעורר הדים מעל דפי הארץ מהיום).

 

 

ראיון ב-TheMarker על מוביליות חברתית בישראל

"הרוב המכריע של אנשים שמחפשים עובדים עושים את זה דרך קשרים, על דרך חבר מביא חבר. התוצאה היא שארגונים נוטים לשכפל את עצמם מבחינה סוציולוגית", אומרת ד"ר יופי תירוש מאוניברסיטת תל אביב, משפטנית שעוסקת באפליה, העדפה מתקנת ויחסה של מערכת המשפט למרכיבים חיצוניים בזהות בני אדם הנובעים מגורמים כמו תרבות, מגדר ושפה.

"במקומות עבודה למשל, מראיין שמתמודד עם מרואיין ירגיש נוח אם הוא יוכל לדבר אתו על אתרי סקי בשווייץ או על כדורגל בשבת. וכמובן על הגדוד בצבא. הצבא הוא אינדיקטור מאד חזק לאיכות בישראל. אנחנו יודעים שאתה משלנו ברגע שאנחנו מגלים שהיית ביחידה יוקרתית בצבא.

"ישבתי כמה פעמים בוועדות איתור למשרות בכירות, וראיתי שרוב המועמדים שניגשים למשרות הם אנשי צבא. זה מתחיל בזה שיש להם שירותי מציאת עבודה חדשה – שולחים להם את המכרזים. והדינמיקה היא מהר מאוד של 'איפה היית בצבא, אני זוכר אותך מהגדוד ההוא'. זו דינמיקה שלא תעבוד כשהמועמדים הם ערבי או אשה. יוצא שרמת ההזדהות והאמון היא נמוכה כשמדובר באנשים שבאים מעולמות אחרים ומנסים לחדור למועדוני האליטה. המשמעות עבורם היא כל הזמן להיות זרה או לא שייך", אומרת תירוש.

… תירוש מזכירה קבוצה אחרת שאיבדה מכוחה בשנים האחרונות: "בעשורים הראשונים אחרי קום המדינה, גם ההתיישבות העובדת היתה 'קליקה'. גם פלאחים מהקיבוץ יכלו להיות מנכ"ל כור ורמטכ"ל. קיבוצניק נחשב לחומר טוב להתקדמות. גם אצלם בתוך ההתיישבות העובדת היתה היררכיה, שהפרידה בין מושבניק לקיבוצניק".

… לדברי תירוש, "אני מכירה הרבה אנשים שהם כיום עורכי דין מובילים במשרדים מובילים – פשוט כי ההורים שלהם היו עורכי דין מובילים. בסך הכל, אנחנו לא חברה מובילית. זה משתקף בכך שבמקומות כמו האקדמיה, עולם המשפט ועולם הרפואה, תראה דור שני ושלישי של אנשים מהמקצוע. בנים של פרופסורים ורופאים שהעבירו להם את המקצוע – כמו תואר אצולה. הגישה היא ש"אם הייתי מנהל בכיר, למה שהבן שלי לא יהיה?"

לקריאת הראיון בדה מרקר

למה ללמוד מגדר?

לתחום לימודי המגדר יש תדמית רעה. כמעט כל גליון של עיתון סטודנטים (לפחות בתל אביב) משתמש בתלמידות החוג למגדר כמושא קל לבדיחות אינסטנט שבאות לכותב בקלות: מספיק שאומרים "החוג למגדר" וכבר הקוראים מצחקקים, כי הרי מדובר בסטודנטיות טרחניות, קוטריות, לא מטופחות, נטולות חוש הומור, שונאות גברים אך רוצות תשומת לב מגברים, ומה לא.

אלא שהמציאות היא הפוכה בתכלית. בין התדמית של לימודי מגדר לבין היקף ההשפעה של התיאוריה הפמיניסטית והמחקר הפמיניסטי יש הבדל תהומי. הפמיניזם האקדמי שינה תחומי מדע שלמים, ואת הבנתן של מליוני נשים את יחסי הכוחות החברתיים ומצבן בתוכם. התיאוריה הפמיניסטית היוותה, ועדיין מהווה, מודל אנליטי חדשני ועמוק, שהצמיח זרמים וגישות חדשים, מתיאוריה קווירית ועד לימודי מוגבלות, מלימודים פוסט-קולוניאליים ועד לימודי גלובליזציה. המחקר הפמיניסטי נמצא כיום בכל דיסציפלינה – מהיסטוריה וספרות ועד כלכלה ומדעי המוח.

אז אם אתן מתלבטות, ואתם מתלבטים, מדוע ללמוד מגדר, אני רוצה להציע לכםן להאזין להקלטה של ההרצאה/שיחה הבאה בקישור "גבעת חביבה" בסוף הפוסט. אורכה כמעט שעה, ואפשר להאזין לה תוך כדי המולטי-טאסקינג הישן והטוב, שנשים מצויינות בו – תוך כדי כלים, כביסה, או מיון טפסים לדוח השנתי של מע"מ. זוהי הקלטה של מפגש עם בוגרי תנועת השומר הצעיר, שהתרחשה במאי 2014 בגבעת חביבה. השיחה הוקדשה לנשים בשוק העבודה.

בתחילת ההרצאה מציגה אותי תלמידתי לשעבר, האהובה, עו"ד אביגיל שחם, חברת קומונה של השומר הצעיר.

אז אם אתם שואלים את עצמכן כיצד ייראה שיעור בחוג למגדר, יש סיכוי גדול שככה הוא ייראה, שזה סוג השאלות שהוא ישאל, שאלה התובנות שהוא ידגיש.

גבעת חביבה

פוסטר ליום עיון 1 במאי

המדינה מפקירה את אזרחיה/ יופי תירוש וזהר כוכבי, הארץ

מבקר המדינה מתריע על כך שמדינת ישראל זנחה את אחריותה לביטחון התזונתי של אזרחיה. הנושא הופרט והועבר לידי עמותות מזון, המאפשרות למדינה להתנער מאחריותה ולהשאיר לפרטים רחמנים להאכיל את שכניהם בפסח ובראש השנה, וגם קצת בין לבין. איזו חברה מופתית. איזו סולידריות חברתית.

בכל הכבוד, המבקר טועה. יש סיבה אחת ברורה לכך שיש ישראלים רעבים, שמאות אלפים מדלגים על ארוחות, אינם יודעים אם יהיה מזון על שולחנם בשבוע הבא, מחפשים מזון בדרכים לא שגרתיות כמו חיטוט בפחי אשפה, איסוף מזון שנזרק בשוק, או הסתמכות על בתי תמחוי. התשובה מוסברת לעייפה לאזרחי ישראל שוב ושוב, ומפתיעה העובדה, שלמרות הקמפיינים היקרים והרחבים המבקר פשוט אינו מקשיב. אולי אין הוא צופה די בטלוויזיה או אינו מאזין די לרדיו?

לו היה המבקר מחובר די הצורך, הוא היה אולי נתקל בראיון של בנימין נתניהו על "מצב האומה". נתניהו הסביר בפשטות: "יש איכות חיים ויש יוקר המחיה, אבל אני צריך לדאוג לדבר אחד. את יודעת למה אני צריך לדאוג? לחיים. לפני כל דבר אחר. לפני איכות החיים יש חיים. זאת האחריות הראשונה שלי, ואני לא שוכח את זה אפילו לרגע".

נתניהו צודק כמובן. הלא אין קשר בין מזון מספק לבין חיים. ענייניי רווחה, שוויון וחינוך יכולים לחכות ליום שיבוא אחרי שננטרל את כל צוררי העם היהודי לדורותיהם. אך, בעצם, אל מול האיראנים – הגרסה המודרנית של עמלק, על פי נתניהו – אנחנו מאוחדים וחזקים. אבל בינינו לבין עצמנו, או בינינו לבין הטייקונים והבנקים החזיריים – עד שלא ייעלם האיום מבחוץ, אין לנו למה לקוות. לא יהיה פה צמצום פערים, לא תהיה פה השקעה בבריאות (ומהי בריאות, אם לא חיים?) ולא השקעה בחינוך (עוד דרך להאריך את תוחלת החיים ולשפר את איכותה) ולא תהיה פה השקעה בחברה, לא בתרבות ולא בתחבורה, ולא באיכות הסביבה.

אבל יותר מזה; לו היה המבקר צופה בתשדירי משרד האוצר – שאמנם הם באחריות המיניסטריאלית של הפוליטיקאי החדש יאיר לפיד, אבל רוח נתניהו מרחפת מעליהם – הוא היה מבין. תשדיר אחד אומר, שכל אחד יכול לחסוך. התשדיר מציג גם אנשים קשי יום, לא טייקונים ולא מעושרות. ברור. כל אחד יכול לחסוך. גם במדינה שבה שיעורי עובדי הקבלן ומקבלי שכר המינימום ומתחתיו הם הגבוהים ביותר במדינות ה־OECD. גם במדינה שבה גובה שכר המינימום איננו מספיק לקיום מינימלי בכבוד, וגם במדינה המובילה בשיעור הפערים החברתיים ומזנבת מאחור רק בארצות הברית (אך במהרה תדביק אותה במרוץ האי־שוויון).

כך, במסווה של ממשלה ידידותית, המבקשת להעצים את אזרחיה ולעזור להם להגיע לאיתנות כלכלית, הממשלה אומרת לאזרחיה: אם אתם עניים, אם אין לחם על השולחן שלכם, זו אשמתכם. לא חסכתם!

תשדיר נוסף מסביר, כי כל אחד יכול להתמקח עם הגופים המוסדיים ולהקטין את דמי הניהול. יש מחיר לכסף, מסבירה המדינה לאזרחיה באדיבותה. ועליכם להתמקח. ואם אינכם מבינים איך לעשות זאת – גילשו נא באתר משרד האוצר, ושם תלמדו הכל.

על פי הגישה שמשרד האוצר מנסה למכור לאזרחים, אין לו אחריות לסמן קו אדום לגופים המוסדיים על פרקטיקות חמדניות כמו 6% דמי ניהול, ולא אחריות לסמן למנהלים ולדירקטורים כי חגיגות שכר מוגזמות לא יעברו. משרד האוצר וראש הממשלה מפקירים אותנו לגורלנו.

אך לא רק הם. הממשלה כולה מתנערת מסמכויותיה ומאחריותה על ידי הפרטת עצמה לדעת. לא רק אחיות בית הספר ופרקליטים עובדים היום בהעסקה קבלנית, במשכורות נמוכות ובלי יציבות תעסוקתית, אלא גם אלה המפקחים על אכיפת חוקי המדינה עצמה. אף מנסחי חוקים נקנים מהשוק הפרטי. דו"ח נציב שירות המדינה, משה דיין, ממליץ להפריט כמה שיותר תפקידים של המדינה ולצמצם את ההעסקה הישירה בה למינימום. הדו"ח מיושם באופן נמרץ בפיילוט בכמה משרדי ממשלה.

אפילו אנשי מקצוע, המנתחים את החברה הישראלית ומנסים לרפא את תחלואיה, מקבלים את מציאות הפרטת הסולידריות. הפסיכולוגים ד"ר חיים עומר ודן דולברג, למשל, טוענים, שיש תופעה פתולוגית של "תלות תובענית" של אנשים צעירים בהוריהם, תופעה שניתן וצריך לטפל בה בקליניקת הפסיכולוג. אך אולי אפשר להבין את הילדים האלה, בני ה–30? אולי בעולם שבו אין להם סיכוי להתפרנס בכבוד, לא לקנות דירה ולא להקים משפחה בלי חשש כלכלי מתמיד אפשר להבין הסתגרות שלהם בחדר, או קושי שלהם להיפרד מבית ההורים המגונן? הממשלה בוודאי אוהבת את הרעיון של הפסיכולוגים עומר ודולברג.

יכולנו להמשיך ולכתוב על הטענה של פרופ' דליה מור בראיון לנרי ליבנה ("שחרור האשה, בלי לעלות על בריקדות", מוסף "הארץ", 20.3), כי האחריות לשוויון המגדרי מוטלת על הנשים, שאינן "משחררות" את עצמן מחובותיהן ומעבירות חלק מהן לגברים, ועוד ועוד. הנקודה ברורה. האמנה החברתית הישראלית מתפוררת והולכת, וסופה קרב.

ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ד"ר כוכבי הוא עורך באוניברסיטה הפתוחה

לקריאת הטור באתר הארץ

עידן בוש: האם חוזר שיער הגוף הנשי/ ראיון עם אילת רוזן ב-mako

ד"ר יופי תירוש, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א ומומחית למגדר, גוף ומשפט מסבירה ששיער הוא נושא פוליטי משחר ההיסטוריה. בעת החדשה, היא מסבירה, המשמעות של שיער ארוך או לא מתוחזק היא חתרנות, אבל מעבר למסר המתריס, שיער גוף חושף עוד עובדה אחת פשוטה: נשים וגברים די דומים בסך הכל – גם פיזית. "בהסרה של השיער יש שמירה על המיתוס שנשים וגברים הם יצורים שונים זה מזה באופן עמוק", היא מבהירה, "אנחנו אמורות להיראות כמו האלות היווניות חסרות השיער ואנחנו שומרות על הדימוי הזה בסתר – בלי שהגברים יראו או יידעו כמה כסף, זמן וכאב מושקע בהפיכה לחלקות".

"אני באופן אישי לא נופלת ממדונה", מוסיפה תירוש, "היא יכולה להרשות לעצמה לעשות משהו קולי שייראה חתרני – אבל זאת מדונה, ולא בטוח שמה שהיא עושה ומתקבל כמגניב לא יזכה לגינוי ולסנקציות חברתיות כשתעשה אותו אישה תל אביבית". לפי תירוש, עוד מוקדם להכריז על עידן חדש ושעיר יותר, והנורמות החלקות עדיין שולטות בתודעה הנשית והגברית כאחד. "באינטראקציות היומיומיות שלנו, הנשים הרגילות, הסרת שיער נחשבת חובה מינימלית, ממש כמו צחצוח שיניים", היא אומרת, "האקט של מדונה בהחלט שולח מסר אולי מתריס נגד תעשיית הקוסמטיקה, שמגלגלת מליארדים. אבל אני חוששת שלמעשה הפרובוקטיבי שלה לא יהיה כוח לשנות את המבנה שבו אנחנו חיות, ושבו נשים נמדדות קודם כל לפי המראה החיצוני שלהן ומצייתות לקולות פנימיים וחיצוניים, שאומרים: 'שפרו את גופכן תמידית', ו'אין דבר כזה, רזה מדי או חלקה מדי'".

לקריאת הכתבה המלאה ב-mako

ד"ר יופי תירוש: "באופן לא מודע הפציינט שעליו חושבים במשרד הבריאות הוא גבר", רדיו FM 103 עם גיא זהר

ד"ר תירוש, ממובילות תכנית הפעולה 1325, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחברה בעמותת 'איתך-מעכי', מביעה את דעתה על הדיונים בוועדת גרמן וטוענת כי אין שם שיח שוויוני – "אחוז הנשים שמקבלות הפניה לאיתור הבעיה נמוך מאחוז הגברים"

להאזנה לראיון

חרדים לאקדמיה המופרדת/ יופי תירוש וזהר כוכבי Ynet

מכיתה חרדית מופרדת נעדרים לא רק בני המין השני, אלא גם ערבים, דתיים לאומיים וחילונים. האקדמיה המופרדת מתעצבת כמוסד אנטי-אינטלקטואלי

הדיונים על הפרדה בין המינים במסלולים אקדמיים לחרדים סוערים. משני צדי המתרס מצויים אנשים רציניים. המתנגדים להפרדה באקדמיה מואשמים לא פעם בניתוק אקדמי ובאי-הירתמות למטרה הלאומית של שילוב חרדים בשוק העבודה. לעומת זאת, התומכים בהפרדה מואשמים בהתעלמות מההשלכות ארוכות הטווח על מעמדן של נשים בישראל ועל המבנה החברתי בכללותו. וקובעי המדיניות? הם דבקים בשיטת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" – המועצה להשכלה גבוהה והממשלה מקדמים את מסלולי ההפרדה תוך ניצול המצוקה הכלכלית של המוסדות האקדמיים ואי מתן מענה לחששות הכבדים לפגיעה בנשים. להמשך קריאה…