"הרוב המכריע של אנשים שמחפשים עובדים עושים את זה דרך קשרים, על דרך חבר מביא חבר. התוצאה היא שארגונים נוטים לשכפל את עצמם מבחינה סוציולוגית", אומרת ד"ר יופי תירוש מאוניברסיטת תל אביב, משפטנית שעוסקת באפליה, העדפה מתקנת ויחסה של מערכת המשפט למרכיבים חיצוניים בזהות בני אדם הנובעים מגורמים כמו תרבות, מגדר ושפה.

"במקומות עבודה למשל, מראיין שמתמודד עם מרואיין ירגיש נוח אם הוא יוכל לדבר אתו על אתרי סקי בשווייץ או על כדורגל בשבת. וכמובן על הגדוד בצבא. הצבא הוא אינדיקטור מאד חזק לאיכות בישראל. אנחנו יודעים שאתה משלנו ברגע שאנחנו מגלים שהיית ביחידה יוקרתית בצבא.

"ישבתי כמה פעמים בוועדות איתור למשרות בכירות, וראיתי שרוב המועמדים שניגשים למשרות הם אנשי צבא. זה מתחיל בזה שיש להם שירותי מציאת עבודה חדשה – שולחים להם את המכרזים. והדינמיקה היא מהר מאוד של 'איפה היית בצבא, אני זוכר אותך מהגדוד ההוא'. זו דינמיקה שלא תעבוד כשהמועמדים הם ערבי או אשה. יוצא שרמת ההזדהות והאמון היא נמוכה כשמדובר באנשים שבאים מעולמות אחרים ומנסים לחדור למועדוני האליטה. המשמעות עבורם היא כל הזמן להיות זרה או לא שייך", אומרת תירוש.

… תירוש מזכירה קבוצה אחרת שאיבדה מכוחה בשנים האחרונות: "בעשורים הראשונים אחרי קום המדינה, גם ההתיישבות העובדת היתה 'קליקה'. גם פלאחים מהקיבוץ יכלו להיות מנכ"ל כור ורמטכ"ל. קיבוצניק נחשב לחומר טוב להתקדמות. גם אצלם בתוך ההתיישבות העובדת היתה היררכיה, שהפרידה בין מושבניק לקיבוצניק".

… לדברי תירוש, "אני מכירה הרבה אנשים שהם כיום עורכי דין מובילים במשרדים מובילים – פשוט כי ההורים שלהם היו עורכי דין מובילים. בסך הכל, אנחנו לא חברה מובילית. זה משתקף בכך שבמקומות כמו האקדמיה, עולם המשפט ועולם הרפואה, תראה דור שני ושלישי של אנשים מהמקצוע. בנים של פרופסורים ורופאים שהעבירו להם את המקצוע – כמו תואר אצולה. הגישה היא ש"אם הייתי מנהל בכיר, למה שהבן שלי לא יהיה?"

לקריאת הראיון בדה מרקר