״מזרחית. ערבי. מכוער. מתסיסה. לתכניות דת רק אם חייבים״. אלה ההערכות ״המקצועיות״ שהועלו על הכתב בישיבות הליהוק והשיבוץ של עובדי תאגיד השירות הציבורי, כפי שנחשף בהארץ אמש. ואם זה מה שהועלה על הכתב, קשה לדמיין מה נאמר אך לא נכתב.
בקריאת התחקיר של גידי ויץ והילו גלזר נזכרתי בבקשתן של עובדות רשות השידור, שפנו אליי בזמן הקמת התאגיד כדי לבקש גיבוי משפטי למאמציהן להבטיח שתהיה בגוף החדש ממונה על שוויון ומגוון. הן כנראה ידעו היטב מדוע נחוצה ממונה כזאת בגלגול החדש והמתהווה של רשות השידור. פיתוח מודעות ומנגנונים למניעת אפליה ולקידום מגוון אנושי הוא היום המינימום הנדרש היום מכל ארגון, בוודאי ציבורי, קל וחומר חשוב ובעל כוח השפעה כמו גוף שידור מרכזי. שיגרתי מכתב וחוות דעת משפטית שנכתבה בהתנדבות כמה שנים קודם בהקשר דומה עבור תא העיתונאיות, ליו״ר התאגיד, מר גיל עומר (שנראה שאין לו חשבון פייסבוק). פנייתי אמנם נענתה (לא טריוויאלי במקומותינו), אך נהדפה בנימוס "המועצה מנחה את הנהלת התאגיד להקפיד על יישום מדיניות התאגיד, משכבר, בדבר מתן ייצוג הולם, מגוון וראוי לכלל החברה הישראלית, בכל הנוגע להרכב כוח האדם המשתתף בשידורים ובהפקתם וזאת ככל שניתן בכל הדרגים ובכל התפקידים בשידור ומחוצה לו".
על זה נאמר, וואלה. או בשפה שאולי רצויה יותר בתאגיד, נו שוין. להגיד שהנחינו את ההנהלה להקפיד על ייצוג ומגוון בתרבות ארגונית המתבססת על תיוגים קלישאיים של עובדים על פי מוצא, דת ומראה, זה ממש כמו שהורה יצעק על הילד שלו שאסור לצעוק. או כמו שהמועצה להשכלה גבוהה, בתחום הקרוב אליי יותר, פוטרת את עצמה מהאחריות לאפליית מרצות במסלולים לחרדים בכך שהיא מאפשרת למוסדות האקדמיים להפלות מרצות ולמנוע מהן ללמד בכיתות גברים חרדים, אך באותה נשימה מרגיעה בתשובתה לבג״ץ שהיא מזכירה למכללות ולאוניברסיטאות את חובתן לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
וזה מבלי להתייחס לניתוק ולזלזול בציבור הצופות, שעולה מפסילת אנשי רנסנס מרחיבי דעת כמו אורן נהרי או דוד ויצטום, וגם לחיפוש חסר הבושה אחרי עיתונאים צייתנים, שיעשו את דבר אדונם החדש. זה מודל שסותר בתכלית את התכונות שצריך היה לחפש אצל עובדים בגוף שידור חדש. הדברים קשורים כמובן. ידע וחשיבה עצמאית מעניקים כנראה יותר מדי כוח לשיטת ההנהלה, בגוף שמתחוור היום שהחזון שבבסיס הקמתו היה רחוק מהקמת גוף עיתונאי עצמאי שראוי לראותו כחלק מהרשות הרביעית.
אתמול בלילה שלח לי משפטן צעיר ומבריק, עוזר הוראה לשעבר בקורס ״אפליה״, את תחקיר הארץ. הודעתו הנילווית ללינק ששלח מדברת בעד עצמה: ״שולח לך לגיבוי, ׳שיהיה׳. זו כתבת תחקיר מטורפת, על מדיניות בחירת העובדים לתאגיד השידור והקריטריונים שעל בסיסם הם נבחרו, כולל ההנמקות (דלף החוצה). פשוט זהב ל׳אפליה׳ ודומיו״. חצי הכוס המלאה היא שלעתים נדירות נופלות לידי חוקרי אפליה תעסוקתית הוכחות כה ברורות לכוחם ההרסני של סטריאוטיפים, סטיגמות והטיות.
מכתבי ליו״ר התאגיד, חוות דעתי המשפטית, ותשובת גיל עומר. ולמבקשים ולמבקשות להתעמק, כאן מאמר אקדמי שמסביר את כוחם הרע של מינויים זמניים בפגיעה בשוויון ובייצוג ההולם, וכאן מאמר (הראשון שפרסמתי כסטודנטית לתואר ראשון) על איך משיגים ייצוג הולם אם מתכוונים לכך ברצינות. אמנם תיכף ימלאו לו עשרים, אבל נראה שהוא רלוונטי מתמיד.
חזקו ואמצו, אנשי ונשות התקשורת בישראל 2018. אני לא מקנאה בכם. וגם לא בנו, הציבור שזקוק לכם, בועטים, עצמאיים ובאים מכל שדרות החברה הישראלית וגווניה, להגנה על הדמוקרטיה.
ההתכתבות עם מר גיל עומר: 
יופי תירוש 