המדינה מפקירה את אזרחיה/ יופי תירוש וזהר כוכבי, הארץ

מבקר המדינה מתריע על כך שמדינת ישראל זנחה את אחריותה לביטחון התזונתי של אזרחיה. הנושא הופרט והועבר לידי עמותות מזון, המאפשרות למדינה להתנער מאחריותה ולהשאיר לפרטים רחמנים להאכיל את שכניהם בפסח ובראש השנה, וגם קצת בין לבין. איזו חברה מופתית. איזו סולידריות חברתית.

בכל הכבוד, המבקר טועה. יש סיבה אחת ברורה לכך שיש ישראלים רעבים, שמאות אלפים מדלגים על ארוחות, אינם יודעים אם יהיה מזון על שולחנם בשבוע הבא, מחפשים מזון בדרכים לא שגרתיות כמו חיטוט בפחי אשפה, איסוף מזון שנזרק בשוק, או הסתמכות על בתי תמחוי. התשובה מוסברת לעייפה לאזרחי ישראל שוב ושוב, ומפתיעה העובדה, שלמרות הקמפיינים היקרים והרחבים המבקר פשוט אינו מקשיב. אולי אין הוא צופה די בטלוויזיה או אינו מאזין די לרדיו?

לו היה המבקר מחובר די הצורך, הוא היה אולי נתקל בראיון של בנימין נתניהו על "מצב האומה". נתניהו הסביר בפשטות: "יש איכות חיים ויש יוקר המחיה, אבל אני צריך לדאוג לדבר אחד. את יודעת למה אני צריך לדאוג? לחיים. לפני כל דבר אחר. לפני איכות החיים יש חיים. זאת האחריות הראשונה שלי, ואני לא שוכח את זה אפילו לרגע".

נתניהו צודק כמובן. הלא אין קשר בין מזון מספק לבין חיים. ענייניי רווחה, שוויון וחינוך יכולים לחכות ליום שיבוא אחרי שננטרל את כל צוררי העם היהודי לדורותיהם. אך, בעצם, אל מול האיראנים – הגרסה המודרנית של עמלק, על פי נתניהו – אנחנו מאוחדים וחזקים. אבל בינינו לבין עצמנו, או בינינו לבין הטייקונים והבנקים החזיריים – עד שלא ייעלם האיום מבחוץ, אין לנו למה לקוות. לא יהיה פה צמצום פערים, לא תהיה פה השקעה בבריאות (ומהי בריאות, אם לא חיים?) ולא השקעה בחינוך (עוד דרך להאריך את תוחלת החיים ולשפר את איכותה) ולא תהיה פה השקעה בחברה, לא בתרבות ולא בתחבורה, ולא באיכות הסביבה.

אבל יותר מזה; לו היה המבקר צופה בתשדירי משרד האוצר – שאמנם הם באחריות המיניסטריאלית של הפוליטיקאי החדש יאיר לפיד, אבל רוח נתניהו מרחפת מעליהם – הוא היה מבין. תשדיר אחד אומר, שכל אחד יכול לחסוך. התשדיר מציג גם אנשים קשי יום, לא טייקונים ולא מעושרות. ברור. כל אחד יכול לחסוך. גם במדינה שבה שיעורי עובדי הקבלן ומקבלי שכר המינימום ומתחתיו הם הגבוהים ביותר במדינות ה־OECD. גם במדינה שבה גובה שכר המינימום איננו מספיק לקיום מינימלי בכבוד, וגם במדינה המובילה בשיעור הפערים החברתיים ומזנבת מאחור רק בארצות הברית (אך במהרה תדביק אותה במרוץ האי־שוויון).

כך, במסווה של ממשלה ידידותית, המבקשת להעצים את אזרחיה ולעזור להם להגיע לאיתנות כלכלית, הממשלה אומרת לאזרחיה: אם אתם עניים, אם אין לחם על השולחן שלכם, זו אשמתכם. לא חסכתם!

תשדיר נוסף מסביר, כי כל אחד יכול להתמקח עם הגופים המוסדיים ולהקטין את דמי הניהול. יש מחיר לכסף, מסבירה המדינה לאזרחיה באדיבותה. ועליכם להתמקח. ואם אינכם מבינים איך לעשות זאת – גילשו נא באתר משרד האוצר, ושם תלמדו הכל.

על פי הגישה שמשרד האוצר מנסה למכור לאזרחים, אין לו אחריות לסמן קו אדום לגופים המוסדיים על פרקטיקות חמדניות כמו 6% דמי ניהול, ולא אחריות לסמן למנהלים ולדירקטורים כי חגיגות שכר מוגזמות לא יעברו. משרד האוצר וראש הממשלה מפקירים אותנו לגורלנו.

אך לא רק הם. הממשלה כולה מתנערת מסמכויותיה ומאחריותה על ידי הפרטת עצמה לדעת. לא רק אחיות בית הספר ופרקליטים עובדים היום בהעסקה קבלנית, במשכורות נמוכות ובלי יציבות תעסוקתית, אלא גם אלה המפקחים על אכיפת חוקי המדינה עצמה. אף מנסחי חוקים נקנים מהשוק הפרטי. דו"ח נציב שירות המדינה, משה דיין, ממליץ להפריט כמה שיותר תפקידים של המדינה ולצמצם את ההעסקה הישירה בה למינימום. הדו"ח מיושם באופן נמרץ בפיילוט בכמה משרדי ממשלה.

אפילו אנשי מקצוע, המנתחים את החברה הישראלית ומנסים לרפא את תחלואיה, מקבלים את מציאות הפרטת הסולידריות. הפסיכולוגים ד"ר חיים עומר ודן דולברג, למשל, טוענים, שיש תופעה פתולוגית של "תלות תובענית" של אנשים צעירים בהוריהם, תופעה שניתן וצריך לטפל בה בקליניקת הפסיכולוג. אך אולי אפשר להבין את הילדים האלה, בני ה–30? אולי בעולם שבו אין להם סיכוי להתפרנס בכבוד, לא לקנות דירה ולא להקים משפחה בלי חשש כלכלי מתמיד אפשר להבין הסתגרות שלהם בחדר, או קושי שלהם להיפרד מבית ההורים המגונן? הממשלה בוודאי אוהבת את הרעיון של הפסיכולוגים עומר ודולברג.

יכולנו להמשיך ולכתוב על הטענה של פרופ' דליה מור בראיון לנרי ליבנה ("שחרור האשה, בלי לעלות על בריקדות", מוסף "הארץ", 20.3), כי האחריות לשוויון המגדרי מוטלת על הנשים, שאינן "משחררות" את עצמן מחובותיהן ומעבירות חלק מהן לגברים, ועוד ועוד. הנקודה ברורה. האמנה החברתית הישראלית מתפוררת והולכת, וסופה קרב.

ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ד"ר כוכבי הוא עורך באוניברסיטה הפתוחה

לקריאת הטור באתר הארץ

עידן בוש: האם חוזר שיער הגוף הנשי/ ראיון עם אילת רוזן ב-mako

ד"ר יופי תירוש, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א ומומחית למגדר, גוף ומשפט מסבירה ששיער הוא נושא פוליטי משחר ההיסטוריה. בעת החדשה, היא מסבירה, המשמעות של שיער ארוך או לא מתוחזק היא חתרנות, אבל מעבר למסר המתריס, שיער גוף חושף עוד עובדה אחת פשוטה: נשים וגברים די דומים בסך הכל – גם פיזית. "בהסרה של השיער יש שמירה על המיתוס שנשים וגברים הם יצורים שונים זה מזה באופן עמוק", היא מבהירה, "אנחנו אמורות להיראות כמו האלות היווניות חסרות השיער ואנחנו שומרות על הדימוי הזה בסתר – בלי שהגברים יראו או יידעו כמה כסף, זמן וכאב מושקע בהפיכה לחלקות".

"אני באופן אישי לא נופלת ממדונה", מוסיפה תירוש, "היא יכולה להרשות לעצמה לעשות משהו קולי שייראה חתרני – אבל זאת מדונה, ולא בטוח שמה שהיא עושה ומתקבל כמגניב לא יזכה לגינוי ולסנקציות חברתיות כשתעשה אותו אישה תל אביבית". לפי תירוש, עוד מוקדם להכריז על עידן חדש ושעיר יותר, והנורמות החלקות עדיין שולטות בתודעה הנשית והגברית כאחד. "באינטראקציות היומיומיות שלנו, הנשים הרגילות, הסרת שיער נחשבת חובה מינימלית, ממש כמו צחצוח שיניים", היא אומרת, "האקט של מדונה בהחלט שולח מסר אולי מתריס נגד תעשיית הקוסמטיקה, שמגלגלת מליארדים. אבל אני חוששת שלמעשה הפרובוקטיבי שלה לא יהיה כוח לשנות את המבנה שבו אנחנו חיות, ושבו נשים נמדדות קודם כל לפי המראה החיצוני שלהן ומצייתות לקולות פנימיים וחיצוניים, שאומרים: 'שפרו את גופכן תמידית', ו'אין דבר כזה, רזה מדי או חלקה מדי'".

לקריאת הכתבה המלאה ב-mako

ד"ר יופי תירוש: "באופן לא מודע הפציינט שעליו חושבים במשרד הבריאות הוא גבר", רדיו FM 103 עם גיא זהר

ד"ר תירוש, ממובילות תכנית הפעולה 1325, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחברה בעמותת 'איתך-מעכי', מביעה את דעתה על הדיונים בוועדת גרמן וטוענת כי אין שם שיח שוויוני – "אחוז הנשים שמקבלות הפניה לאיתור הבעיה נמוך מאחוז הגברים"

להאזנה לראיון

חרדים לאקדמיה המופרדת/ יופי תירוש וזהר כוכבי Ynet

מכיתה חרדית מופרדת נעדרים לא רק בני המין השני, אלא גם ערבים, דתיים לאומיים וחילונים. האקדמיה המופרדת מתעצבת כמוסד אנטי-אינטלקטואלי

הדיונים על הפרדה בין המינים במסלולים אקדמיים לחרדים סוערים. משני צדי המתרס מצויים אנשים רציניים. המתנגדים להפרדה באקדמיה מואשמים לא פעם בניתוק אקדמי ובאי-הירתמות למטרה הלאומית של שילוב חרדים בשוק העבודה. לעומת זאת, התומכים בהפרדה מואשמים בהתעלמות מההשלכות ארוכות הטווח על מעמדן של נשים בישראל ועל המבנה החברתי בכללותו. וקובעי המדיניות? הם דבקים בשיטת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" – המועצה להשכלה גבוהה והממשלה מקדמים את מסלולי ההפרדה תוך ניצול המצוקה הכלכלית של המוסדות האקדמיים ואי מתן מענה לחששות הכבדים לפגיעה בנשים. להמשך קריאה…

מהי תפיסה הוליסטית של בטחון? על החלטה 1325 בראיון בשעה הבינלאומית ברשת ב'

ראיון שהתרחש במזמן כנס השקת תוכנית הפעולה הכוללת לקידום החלטה 1325 של מועצת הבטחון של האו"ם, בשעה הבינלאומית ברשת ב'. על נשים במו"מ לשלום, על תפיסת בטחון כוללת, ועל המלחמות שמתרחשות היום במידה רבה ב"עורף", על גבה של האוכלוסיה האזרחית. להאזנה לראיון (כמעט שש דקות):

 

28.4.2013 yofi itach

שיחה סוערת עם יעל דן ומשתתפים נוספים על ניתוחים פלסטיים/ גלי צה"ל

ממתי זה בסדר להתחיל להזריק בוטוקס? האם יש דבר כזה מנתח פלסטי "מאוזן"? שיחה סוערת עם השחקנית מנואל אלבז, המנתח הפלסטי ד"ר דב קליין, ד"ר יופי תירוש והפסיכולוגית החברתית אורית קלייר ארזי (קצת פחות מרבע שעה). האזינו לראיון:

https://www.youtube.com/watch?v=9T-khfwtbRQ

images

אסור להיכנע להפרדה/ יפעת ביטון ויופי תירוש בהארץ

לקראת סיום המשא ומתן הקואליציוני הלכה והתבהרה ההסכמה על הצורך בשילוב החרדים במערך השירות הצבאי, בשוק העבודה ובהשכלה הגבוהה. אלא שעיקר העיסוק בסוגיה נוגע לשאלה "מה יתרמו" ו"כמה ישרתו" החרדים, ואין כמעט עיסוק בשאלה מהו מודל ההשתלבות שייושם ומי יישא בנטל ההשתלבות.

ההנחה הברורה מאליה היא, ששילוב חרדים כרוך ביצירת מסגרות נפרדות לגברים ולנשים, בשם התפישה הרב־תרבותית הקוראת לכיבוד המנהגים הדתיים ובכלל זה נוהגי הצניעות. ואכן, נראה שהצבא מפנים דרישה זו. כבר כיום, כשמהלך ההשתלבות מצוי בשלביו הראשונים, מוקמות מערכות צבאיות נפרדות לגברים החרדיים, כמו הנח"ל החרדי ושח"ר כחול. נשים נעדרות כמעט לגמרי מיחידות אלה. הן אינן משמשות שם כמ”כיות, לא כמד"סיות, לא כמש"קיות חווי"ה ולא ת"ש. כמו כן מתרבות באחרונה המסגרות הנפרדות לחרדים במוסדות להשכלה גבוהה, שעד כה התנהלו על פי עקרון השוויון המגדרי, אשר הושג בעמל ויזע. גם בשוק העבודה נפתחים, בעידוד הממשלה, מקומות עבודה המיועדים לנשים חרדיות בלבד.

הצורך המקרו־כלכלי בשילוב של החרדים בשוק העבודה בישראל, כבודו במקומו מונח. אך לצד זאת יש לומר בקול צלול וברור: הקמת מסגרות לשם כך, בתנאים של הפרדה בין גברים לנשים, היא שגיאה קשה מבחינה משפטית, חברתית ומוסרית.

בארצות הברית עם ביטול העבדות נאכפו נורמות של הפרדה בין שחורים ללבנים במסגרות חינוך ובמקומות עבודה ובילוי. מחקרים מלמדים, שההפרדה הביאה שחורים להפנים את המסר שהם נחותים, שגופם מטמא ומזוהם. דבר דומה יקרה לנו כאן: גם אם מדובר בדרישות הנעוצות במניעים דתיים ותרבותיים, הרי שברמת התוצאה להפרדה יהיו תוצאות דומות לאלה שהיו להפרדה הגזעית בארה”ב. כשילדות בנות שלוש נדרשות לכסות את רגליהן בגרביונים עבים, כשנשים אינן יכולות ללמד גברים פן קולן או גופן יעוררו יצרים, כשתמונות של חלוצות בראשית ימי המדינה נחשבות לא צנועות דיין בשביל בול דואר – המסר הוא, שגוף האשה הוא מטמא, נחות ומזוהם.

כל מי שחרד לשוויון ולהערכה העצמית של בתו, אחותו, אשתו ואמו – חילוני ודתי כאחד – צריך להתעקש על כך שלא ייחצה בישראל הקו האדום של השרשת הנורמות של מסגרות נפרדות. על הממשלה המתהווה והציבור הישראלי השפוי לעצור עכשיו את המגמה המסוכנת הזאת ולהתנגד נחרצות לכל מסלול שהוא נפרד לגברים ולנשים. בטווח הקצר אולי ייפגע המשק, אבל בטווח הארוך חרדים ישתלבו בלימודים ובעבודה מעורבים, בדיוק כפי שהם עושים במקומות אחרים בעולם.

אל לחילונים ולמסורתיים במדינת ישראל לטעות ולחשוב שמדובר בעניין לחרדים בלבד – נורמות ההפרדה הולכות ומשפיעות על חיי כולנו. זה מתחיל בהעמדת חיילות לדין משמעתי על שקלעו צמה מחוץ לאוהל (כי זה נחשב לא צנוע), נמשך באיסור על מרצות באקדמיה ללמד בכיתות של גברים, וזה עלול להסתיים בדרישה מנשים העובדות בקופת חולים או בסוכנות נסיעות לבוא בלבוש צנוע. בהמשך תידרש צניעות מכל הנשים, בצאתנו לקולנוע או בלכתנו למסעדה. הבעיה היא, שגם אם נשלם את המחיר הזה במסגרות הלימודים, למשל, לא יהיה די בכך. שכן הגברים החרדים בסיום לימודיהם לא יהיו מוכנים להשתלב במסגרות מעורבות. ממשלה התומכת בלימודי תואר ראשון בתנאי הפרדה תתקשה לעמוד בדרישת להפרדה בכל תחומי החיים.

כדאי לזכור גם, כי בתוך הקהילה החרדית יש קולות מושתקים של נשים וגברים רבים, המתנגדים להשלטת ההפרדה כנורמה. יש הרואים במהלך יוזמה של קיצונים הלופתים את הרוב השקט באמצעות האיום להטיל ספק באדיקותם ובמחויבותם לדת.

הוכחה לעיוות שבהפרדה ולהשתרשותה המהירה יכולה לשמש ההפרה של ערכים יהודיים מושרשים, כגון פיקוח נפש. במבצע "עמוד ענן", למשל, הופצה בפייסבוק תמונה של מקלט ירושלמי שעל דלתו נתלה שלט שעליו נכתב: "אנחנו מתנצלים, הכניסה לגברים בלבד". באותה מידה ניתן לדמיין שלתלמידי סיעוד חרדים במסלול נפרד העומד להיפתח באחת המכללות תהיה ציפייה לגיטימית לטפל בחולים גברים בלבד. ראו, הזהרנו: לשם אנו הולכים.

ד”ר ביטון היא מרצה בבית הספר למשפטים במכללה למינהל. ד”ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

 לקריאת המאמר בהארץ

להיות שמן זה מצחיק או מגעיל? כתבה על אפליית שמנים באינטרנט מאת יעל לוינזון

"בתרבות שיש בה תעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים על דיאטות, קבוצות הרזיה, מכוני כושר, תחתונים מחטבים, צלוליטיס, כבר הפך לנו מובן מאליו ששמנים הם לא בסדר",  אומרת ד"ר יופי תירוש, המתמחה באפליה על רקע מראה חיצוני. "בגלל זה אף אחד גם לא מרגיש שזה רע לצחוק עליהם, כאילו הפנמנו  ששמנים הם אכן נחותים.

"אם אתה שמן אתה נחשב חסר שליטה עצמית, אתה לא בריא. אולי אתה גם עצלן, ואתה אפילו איטי במחשבה". לכן, מסבירה ד"ר  תירוש, אף אחד לא מתרגש ממי שמקים קבוצת-שנאה בפייסבוק או ממשחק שמזמין לרסק שמנים לתוך קירות.

"אלה משחקים שתורמים לאקלים החברתי השלילי כלפי שמנים. אני לא אתפלא אם הם משפיעים על השחקנים, שגם אחרי שכבר יוצאים מהמשחק, ממשיכים את היחס המקומם שלהם כלפי שמנים".

לקריאת הכתבה המלאה במגזין "בין השורות"