Yofi Tiros

נשאלתי אתמול בארוחת צהריים ״ראית מה כתבה החברה שלך ענת קם?״. לא ראיתי. הלכתי לקרוא. ענת קם חושבת שאי אפשר להיות פמיניסטית ודתיה. השאלה נשאלה על ידי אישה חכמה, משפיעה, פמיניסטית ודתיה. היא נשאלה בכאב וגם קצת מתוך התרסה כלפיי, כי לעין בלתי מזויינת, קם ואני שייכות לאותו ״שבט״, אם לנקוט במונחים של הנשיא בדימ׳ ריבלין.

״נשים דתיות יקרות״, כותבת קם, ״לכל הפחות אל תעמידו פנים. אל תשקרו לעצמכן ולנו… אין דבר כזה פמיניסטית ודתיה… אתן צריכות להחליט, או דתיה או פמיניסטית״.

זו אמירה מאכזבת ושטחית. כולנו חיות בתוך סתירות ומורכבויות. גם קם. אפשר להחזיר את השאלה אליה: ״שמאלנית יקרה, תחליטי. אי אפשר להיות גם שמאלנית וגם ישראלית, לחיות ולשלם מיסים במדינה כובשת כבר יותר מחצי מאה״ מה היתה משיבה קם? היא מן הסתם היתה אומרת שזה מורכב. בדיוק. זה אכן מורכב. כולנו עושות משאים ומתנים כל הזמן. אבל קם שוללת את כרטיס החברות בתנועה הפמיניסטית ממי שאת המציאות שלה היא לא טורחת להבין ולהכיר ולא עושה מאמץ לחצי שניה.

בסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית מסתתר ערבי עם נרגילה, כתב מאיר אריאל. בכל משפט בעברית מסתתרים גם מבנים היסטוריים של פטריארכיה. ככה זה עם שפות עתיקות. ככה זה עם כמעט כל המוסדות הקיימים שבתוכן אנחנו מתפקדות. אז מה, לא נדבר עברית כי אנחנו רוצות להיות פמיניסטיות? מה נדבר? מה יישאר? אנחנו חיות בתוך מוסדות פטריארכליים עמוקים של שוק, של מבני ידע, של שפה, של תצורות משפחתיות. כולנו, דתיות וחילוניות, מנסות, כל אחת ממיקומה, למגר את כלי האדון מתוך ביתו. כי אין מקום אחר לפעול ממנו. גם אני הפמיניסטית החילונית, גם חברותיי הפמיניסטיות הדתיות, שמחזיקות באומץ את המקום המאוד סבוך של להיות מחוייבות לקיום מצוות מצד אחד, ולפרק את מה שאפשר לפרק בתוך המבנים הדתיים שהן מחוייבות להן.

הטור הזה בייש אותי ואיכזב אותי, דווקא כי מקשרים אותי אל העמדה הרדוקטיבית הזאת כפי שעשתה החברה בארוחת הצהריים. הליברליזם שלי מכבד חופש דת, גם אם אני לפעמים לא מבינה. ככה זה ליברליזם.

ניצן כספי שילוני ותהלה פרידמן שקם מזכירה, ולצידן מאות, אם לא אלפי, נשים דתיות וחרדיות רבות אחרות נחושות, חכמות, עוקרות הרים ועושות מהפכות, סופגות מספיק אש, גידופים, חרמות, הקטנות, בתוך קהילותיהן. הן נלחמות באטימות של בתי הדין הרבניים ובהשתקת פגיעות מיניות ובהפרדה בין המינים ובדרישות צניעות מופרכות. הן נאבקות להיות פוסקות הלכה ולומדות גמרא. הן מחנכות דורות חדשים של נשים חזקות וחופשיות יותר.

ואחרי שהן סופגות אש בתוך קהילתן, אז הן נתקלות בחוץ בחילונים שמסבירים (להן וגם לי) שאם הן מתנגדות לשבת מאחור באוטובוס או מבקשות להקרוא בתורה בבית הכנסת, אז זה סימן שהן לא חרדיות או דתיות ״אמיתיות״ ו״מייצגות״. ואז, אם בדרך נס הן צלחו את כל אלה, או-אז מגיעה ענת קם שמסגבירה להן שהן לא פמיניסטיות. תודה באמת.

מילה לסיום: המכנה המשותף שצריך לחבר בין כולנו היום הוא מחוייבות לדמוקרטיה, להגנה על זכויות אדם, כולל זכויות המיעוט, להתחייבות למוסדות שקופים, לחופש הביטוי, למלחמה בשחיתות. תסלחו לי על הקלישאה, אבל הטור הזה של קם הוא דוגמת טקסטבוק לבעיה של השמאל. במקום להפנות אצבע למי שמונעים פה את המאבק באלימות במשפחה על ידי תירוצים מקורצצים ומופרכים נגד אמנת איסטנבול, למי שמבקשים לחזק את בתי הדין הרבניים ולהנהיג הפרדה במרחב הציבורי, קם תוקפת את הנאבקות בהם, כי הן לא בדיוק, אבל בול ממש, בניב שלה ומתוך הקילומטר המרובע האידיאולגי שאליו היא משתייכת. זה מביך וזה גם קצת מייאש.

בתמונה: פמיניסטית דתיה שאני מעריצה (אחת מרשימה לא קצרה), פרופ׳ רות הלפרין קדרי