רות קוליאן, אשה חרדית, ביקשה מבג"ץ לקבוע שיש לשלול מימון ממשלתי ממפלגות שאינן מאפשרות לנשים להיבחר. העתירה אמנם נמחקה לפני שבוע וחצי, אך חשוב לדון בעניין העקרוני, למקרה (הסביר) שתוגש עתירה דומה בעתיד. משפטנים רבים שאתם שוחחנו סבורים שזו סוגיה מורכבת; היא מציפה שאלה שספרים בפילוסופיה פוליטית ניסו להשיב עליה: כמה סובלנית יכולה להיות מדינה ליברלית להפרות של זכויות אדם בקרב מיעוט תרבותי.

ואולם, לנו נראה כי העתירה פשוטה והתשובה המשפטית לה פשוטה. די היה במשפט אחד כדי לבסס את הטיעון של העתירה: מפלגות החוסמות את דרכן של נשים להיבחר, שוללות מהציבור את הזכות לבחור בהן, ולכן אינן חוקיות. הטיעון של קוליאן היה פחות גורף. היא לא ביקשה מבג"ץ לפסול מפלגות המדירות נשים, אלא רק למנוע מהן מימון של המדינה. היא ביקשה מבג"ץ לקבוע שמדינה המצהירה שהיא מחויבת לזכויות אדם, לא תממן מפלגות המפירות זכויות אלה. קוליאן אף היתה מוכנה לפשרה לפיה לא יישלל המימון כליל, אלא רק חלקו היחסי לפי שיעורן של הנשים בעלות זכות ההצבעה. סעד מרוכך זה מצמצם את הדילמה, משום שהוא פוגע פחות ברעיון הסובלנות התרבותית.

המתלבטים בנושא אומרים שלא ברור שעל הרוב לכפות את דעתו על תרבות המיעוט. אבל זו אמירה שמשקפת הבנה שגויה של מהי אותה תרבות של המיעוט. בעיניהם, התרבות של החרדים בישראל היא התרבות של ההנהגה התורנית. אבל הקולות הקיצוניים ביותר בתוכה נשמעים באופן הכי ברור, והם מושכים אחריהם את הרוב אל עבר כללי צניעות והפרדה מחמירים יותר ויותר. זו תפישה שגויה, משום שהיא מזהה את תרבות המיעוט עם החזקים, שלא בהכרח מייצגים אותה נאמנה.

כך מושתקים קולותיהם של מנהיגים חרדים מתונים, המתנגדים לאוטובוסים נפרדים ולמדרכות נפרדות, והתומכים בלימודי ליבה לחרדים. חמור מכך, ההבנה הלקויה הזאת משתפת פעולה למעשה עם ההשתקה וההחלשה של אנשי הקהילה החרדית, שזכויותיהם נפגעות על ידי קהילתם; הנשים החרדיות למשל, שגם הן חלק מהמיעוט החרדי. כשהרוב הליברלי מסרב להחיל את הקווים האדומים של הגנה על זכויות יסוד על קבוצת המיעוט התרבותי, הוא משכפל את הפגיעה בנשים חרדיות: עכשיו הן מדוכאות לא רק על ידי ההנהגה החרדית, אלא גם על ידי הרוב, המצהיר שהוא מחויב לשוויון.

יש הטוענים כי מוטב שהשינוי יבוא מתוך הקהילה החרדית עצמה, בלי כפייה מבחוץ. אבל אם עתירתה של קוליאן איננה שינוי מבפנים, אזי שינוי מבפנים מהו? בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות ניסו נשים חרדיות להתמודד בצפת, בירושלים, באלעד ובפתח תקוה. רובן הסירו את מועמדותן תחת לחץ ואיומים באלימות. הנשים החרדיות אומרות למעשה לרוב הדמוקרטי, אם לא תעזרו לנו, תנציחו את השתקתנו על ידי הקיצונים בקרבנו.

טיעון נוסף הוא שהתערבות בהליכי הבחירה הפנים־חרדיים איננה דמוקרטית. זו טענה מופרכת: איש לא מונע מחרדים המתנגדים לשילוב נשים ברשימות לכנסת, להצביע רק למפלגות שאין ברשימתן נשים. לכן, דווקא בעתירה כזאת יש כדי לחזק את ההליך הדמוקרטי. השתתפותן של מפלגות חרדיות בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות מחייבת אותן לקבל את כללי המשחק הבסיסיים של הדמוקרטיה, ודמוקרטיה לא יכולה להעניק גושפנקה למפלגות לא דמוקרטיות.

בשנות ה–20 של המאה הקודמת התנהל מאבק סוער ביישוב היהודי בארץ: בהנהגה החרדית תבעו לשלול מנשים את הזכות להשתתף בבחירות למוסדות היישוב. גם הרב קוק, מאבות הציונות הדתית, הצטרף לדרישה. זה לא כל כך מפתיע בתקופה שבה זכות הבחירה לנשים היתה לחלוטין לא טריוויאלית, ובמדינות כמו שווייץ וצרפת נשים לא הצביעו. החוגים הדתיים איימו לפרוש ולפרק את הקואליציה הציונית השברירית, שאיפשרה בסופו של דבר את ההכרזה על הקמת המדינה.

תארו לעצמכם שהרוב הליברלי היה אומר אז, "זו התרבות שלהם, ולא ראוי שנתערב ונכפה את דרכנו. אחדות העם חשובה יותר". תחת זאת, ההנהגה הציונית הכריזה בקול צלול וברור שפגיעה כזאת בזכות הבחירה לא תעבור, גם במחיר פילוג. היום נראה לנו ברור מאליו שנשים חרדיות מצביעות. זה אפילו נראה טבעי למנהיגים החרדיים, מה גם שהם זקוקים לקולות הנשים. הם לא רואים בכך איום על תרבותם או על צביון חייהם.

כעת נותר רק לקוות שאם שוב תוגש עתירה בעניין, לבג"ץ יהיה האומץ להחליט את ההחלטה הראויה והצודקת. המשך דרכה של ישראל, הנאבקת על צביונה הדמוקרטי, מוטל כאן על כף המאזניים, לא פחות. כפי שאמר השופט מישאל חשין, לפעמים קולו של שלטון החוק הוא זך וטהור כקול הפיקולו. אל לו לקול זה להיבלע בהמולה.

ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ד"ר כוכבי הוא עורך באוניברסיטה הפתוחה

לקריאה באתר הארץ