פסקי הדין של דעת הרוב ודעת המיעוט במשפט המבויים על זכויות שמנים

אירוע המשפט המבוים  שהתקיים השבוע בפקולטה היה הצלחה מסחררת, ומשך יותר מ-300 אורחים. הקהלה לא נותר פאסיבי: כב' השופט חנן מלצר, ראש ההרכב, ביקש מהנוכחים בקהל לתפקד גם כחבר מושבעים. הצבעת הקהל בסוף האירוע הלמה את התפלגות הדעות בקרב השופטים. שני שליש מהקהל ושניים משלושת השופטים חשבו שחברת התעופה צודקת במדיניות שלה לגבות כרטיס טיסה כפול מנוסעים שמנים וכי אין בסיס חוקי להתערב בשיקוליה המסחריים, ואילו שליש מהקהל, ושופטת אחת, קיבלה את טענת התובעים ונציגותיהם שהמדיניות מהווה אפליה, פגיעה בכבוד האדם ופגיעה בפרטיות.

לפסק הדין המלא (רוב ומיעוט)

וכאן אפשרו לצפות בוידיאו של האירוע.

עוד עדכונים בהמשך (רמז – המשפט המבויים מעורר הדים מעל דפי הארץ מהיום).

 

 

למה ללמוד מגדר?

לתחום לימודי המגדר יש תדמית רעה. כמעט כל גליון של עיתון סטודנטים (לפחות בתל אביב) משתמש בתלמידות החוג למגדר כמושא קל לבדיחות אינסטנט שבאות לכותב בקלות: מספיק שאומרים "החוג למגדר" וכבר הקוראים מצחקקים, כי הרי מדובר בסטודנטיות טרחניות, קוטריות, לא מטופחות, נטולות חוש הומור, שונאות גברים אך רוצות תשומת לב מגברים, ומה לא.

אלא שהמציאות היא הפוכה בתכלית. בין התדמית של לימודי מגדר לבין היקף ההשפעה של התיאוריה הפמיניסטית והמחקר הפמיניסטי יש הבדל תהומי. הפמיניזם האקדמי שינה תחומי מדע שלמים, ואת הבנתן של מליוני נשים את יחסי הכוחות החברתיים ומצבן בתוכם. התיאוריה הפמיניסטית היוותה, ועדיין מהווה, מודל אנליטי חדשני ועמוק, שהצמיח זרמים וגישות חדשים, מתיאוריה קווירית ועד לימודי מוגבלות, מלימודים פוסט-קולוניאליים ועד לימודי גלובליזציה. המחקר הפמיניסטי נמצא כיום בכל דיסציפלינה – מהיסטוריה וספרות ועד כלכלה ומדעי המוח.

אז אם אתן מתלבטות, ואתם מתלבטים, מדוע ללמוד מגדר, אני רוצה להציע לכםן להאזין להקלטה של ההרצאה/שיחה הבאה בקישור "גבעת חביבה" בסוף הפוסט. אורכה כמעט שעה, ואפשר להאזין לה תוך כדי המולטי-טאסקינג הישן והטוב, שנשים מצויינות בו – תוך כדי כלים, כביסה, או מיון טפסים לדוח השנתי של מע"מ. זוהי הקלטה של מפגש עם בוגרי תנועת השומר הצעיר, שהתרחשה במאי 2014 בגבעת חביבה. השיחה הוקדשה לנשים בשוק העבודה.

בתחילת ההרצאה מציגה אותי תלמידתי לשעבר, האהובה, עו"ד אביגיל שחם, חברת קומונה של השומר הצעיר.

אז אם אתם שואלים את עצמכן כיצד ייראה שיעור בחוג למגדר, יש סיכוי גדול שככה הוא ייראה, שזה סוג השאלות שהוא ישאל, שאלה התובנות שהוא ידגיש.

גבעת חביבה

פוסטר ליום עיון 1 במאי

עידן בוש: האם חוזר שיער הגוף הנשי/ ראיון עם אילת רוזן ב-mako

ד"ר יופי תירוש, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א ומומחית למגדר, גוף ומשפט מסבירה ששיער הוא נושא פוליטי משחר ההיסטוריה. בעת החדשה, היא מסבירה, המשמעות של שיער ארוך או לא מתוחזק היא חתרנות, אבל מעבר למסר המתריס, שיער גוף חושף עוד עובדה אחת פשוטה: נשים וגברים די דומים בסך הכל – גם פיזית. "בהסרה של השיער יש שמירה על המיתוס שנשים וגברים הם יצורים שונים זה מזה באופן עמוק", היא מבהירה, "אנחנו אמורות להיראות כמו האלות היווניות חסרות השיער ואנחנו שומרות על הדימוי הזה בסתר – בלי שהגברים יראו או יידעו כמה כסף, זמן וכאב מושקע בהפיכה לחלקות".

"אני באופן אישי לא נופלת ממדונה", מוסיפה תירוש, "היא יכולה להרשות לעצמה לעשות משהו קולי שייראה חתרני – אבל זאת מדונה, ולא בטוח שמה שהיא עושה ומתקבל כמגניב לא יזכה לגינוי ולסנקציות חברתיות כשתעשה אותו אישה תל אביבית". לפי תירוש, עוד מוקדם להכריז על עידן חדש ושעיר יותר, והנורמות החלקות עדיין שולטות בתודעה הנשית והגברית כאחד. "באינטראקציות היומיומיות שלנו, הנשים הרגילות, הסרת שיער נחשבת חובה מינימלית, ממש כמו צחצוח שיניים", היא אומרת, "האקט של מדונה בהחלט שולח מסר אולי מתריס נגד תעשיית הקוסמטיקה, שמגלגלת מליארדים. אבל אני חוששת שלמעשה הפרובוקטיבי שלה לא יהיה כוח לשנות את המבנה שבו אנחנו חיות, ושבו נשים נמדדות קודם כל לפי המראה החיצוני שלהן ומצייתות לקולות פנימיים וחיצוניים, שאומרים: 'שפרו את גופכן תמידית', ו'אין דבר כזה, רזה מדי או חלקה מדי'".

לקריאת הכתבה המלאה ב-mako

ד"ר יופי תירוש: "באופן לא מודע הפציינט שעליו חושבים במשרד הבריאות הוא גבר", רדיו FM 103 עם גיא זהר

ד"ר תירוש, ממובילות תכנית הפעולה 1325, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחברה בעמותת 'איתך-מעכי', מביעה את דעתה על הדיונים בוועדת גרמן וטוענת כי אין שם שיח שוויוני – "אחוז הנשים שמקבלות הפניה לאיתור הבעיה נמוך מאחוז הגברים"

להאזנה לראיון

חרדים לאקדמיה המופרדת/ יופי תירוש וזהר כוכבי Ynet

מכיתה חרדית מופרדת נעדרים לא רק בני המין השני, אלא גם ערבים, דתיים לאומיים וחילונים. האקדמיה המופרדת מתעצבת כמוסד אנטי-אינטלקטואלי

הדיונים על הפרדה בין המינים במסלולים אקדמיים לחרדים סוערים. משני צדי המתרס מצויים אנשים רציניים. המתנגדים להפרדה באקדמיה מואשמים לא פעם בניתוק אקדמי ובאי-הירתמות למטרה הלאומית של שילוב חרדים בשוק העבודה. לעומת זאת, התומכים בהפרדה מואשמים בהתעלמות מההשלכות ארוכות הטווח על מעמדן של נשים בישראל ועל המבנה החברתי בכללותו. וקובעי המדיניות? הם דבקים בשיטת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" – המועצה להשכלה גבוהה והממשלה מקדמים את מסלולי ההפרדה תוך ניצול המצוקה הכלכלית של המוסדות האקדמיים ואי מתן מענה לחששות הכבדים לפגיעה בנשים. להמשך קריאה…

מהי תפיסה הוליסטית של בטחון? על החלטה 1325 בראיון בשעה הבינלאומית ברשת ב'

ראיון שהתרחש במזמן כנס השקת תוכנית הפעולה הכוללת לקידום החלטה 1325 של מועצת הבטחון של האו"ם, בשעה הבינלאומית ברשת ב'. על נשים במו"מ לשלום, על תפיסת בטחון כוללת, ועל המלחמות שמתרחשות היום במידה רבה ב"עורף", על גבה של האוכלוסיה האזרחית. להאזנה לראיון (כמעט שש דקות):

 

28.4.2013 yofi itach

שיחה סוערת עם יעל דן ומשתתפים נוספים על ניתוחים פלסטיים/ גלי צה"ל

ממתי זה בסדר להתחיל להזריק בוטוקס? האם יש דבר כזה מנתח פלסטי "מאוזן"? שיחה סוערת עם השחקנית מנואל אלבז, המנתח הפלסטי ד"ר דב קליין, ד"ר יופי תירוש והפסיכולוגית החברתית אורית קלייר ארזי (קצת פחות מרבע שעה). האזינו לראיון:

https://www.youtube.com/watch?v=9T-khfwtbRQ

images

אסור להיכנע להפרדה/ יפעת ביטון ויופי תירוש בהארץ

לקראת סיום המשא ומתן הקואליציוני הלכה והתבהרה ההסכמה על הצורך בשילוב החרדים במערך השירות הצבאי, בשוק העבודה ובהשכלה הגבוהה. אלא שעיקר העיסוק בסוגיה נוגע לשאלה "מה יתרמו" ו"כמה ישרתו" החרדים, ואין כמעט עיסוק בשאלה מהו מודל ההשתלבות שייושם ומי יישא בנטל ההשתלבות.

ההנחה הברורה מאליה היא, ששילוב חרדים כרוך ביצירת מסגרות נפרדות לגברים ולנשים, בשם התפישה הרב־תרבותית הקוראת לכיבוד המנהגים הדתיים ובכלל זה נוהגי הצניעות. ואכן, נראה שהצבא מפנים דרישה זו. כבר כיום, כשמהלך ההשתלבות מצוי בשלביו הראשונים, מוקמות מערכות צבאיות נפרדות לגברים החרדיים, כמו הנח"ל החרדי ושח"ר כחול. נשים נעדרות כמעט לגמרי מיחידות אלה. הן אינן משמשות שם כמ”כיות, לא כמד"סיות, לא כמש"קיות חווי"ה ולא ת"ש. כמו כן מתרבות באחרונה המסגרות הנפרדות לחרדים במוסדות להשכלה גבוהה, שעד כה התנהלו על פי עקרון השוויון המגדרי, אשר הושג בעמל ויזע. גם בשוק העבודה נפתחים, בעידוד הממשלה, מקומות עבודה המיועדים לנשים חרדיות בלבד.

הצורך המקרו־כלכלי בשילוב של החרדים בשוק העבודה בישראל, כבודו במקומו מונח. אך לצד זאת יש לומר בקול צלול וברור: הקמת מסגרות לשם כך, בתנאים של הפרדה בין גברים לנשים, היא שגיאה קשה מבחינה משפטית, חברתית ומוסרית.

בארצות הברית עם ביטול העבדות נאכפו נורמות של הפרדה בין שחורים ללבנים במסגרות חינוך ובמקומות עבודה ובילוי. מחקרים מלמדים, שההפרדה הביאה שחורים להפנים את המסר שהם נחותים, שגופם מטמא ומזוהם. דבר דומה יקרה לנו כאן: גם אם מדובר בדרישות הנעוצות במניעים דתיים ותרבותיים, הרי שברמת התוצאה להפרדה יהיו תוצאות דומות לאלה שהיו להפרדה הגזעית בארה”ב. כשילדות בנות שלוש נדרשות לכסות את רגליהן בגרביונים עבים, כשנשים אינן יכולות ללמד גברים פן קולן או גופן יעוררו יצרים, כשתמונות של חלוצות בראשית ימי המדינה נחשבות לא צנועות דיין בשביל בול דואר – המסר הוא, שגוף האשה הוא מטמא, נחות ומזוהם.

כל מי שחרד לשוויון ולהערכה העצמית של בתו, אחותו, אשתו ואמו – חילוני ודתי כאחד – צריך להתעקש על כך שלא ייחצה בישראל הקו האדום של השרשת הנורמות של מסגרות נפרדות. על הממשלה המתהווה והציבור הישראלי השפוי לעצור עכשיו את המגמה המסוכנת הזאת ולהתנגד נחרצות לכל מסלול שהוא נפרד לגברים ולנשים. בטווח הקצר אולי ייפגע המשק, אבל בטווח הארוך חרדים ישתלבו בלימודים ובעבודה מעורבים, בדיוק כפי שהם עושים במקומות אחרים בעולם.

אל לחילונים ולמסורתיים במדינת ישראל לטעות ולחשוב שמדובר בעניין לחרדים בלבד – נורמות ההפרדה הולכות ומשפיעות על חיי כולנו. זה מתחיל בהעמדת חיילות לדין משמעתי על שקלעו צמה מחוץ לאוהל (כי זה נחשב לא צנוע), נמשך באיסור על מרצות באקדמיה ללמד בכיתות של גברים, וזה עלול להסתיים בדרישה מנשים העובדות בקופת חולים או בסוכנות נסיעות לבוא בלבוש צנוע. בהמשך תידרש צניעות מכל הנשים, בצאתנו לקולנוע או בלכתנו למסעדה. הבעיה היא, שגם אם נשלם את המחיר הזה במסגרות הלימודים, למשל, לא יהיה די בכך. שכן הגברים החרדים בסיום לימודיהם לא יהיו מוכנים להשתלב במסגרות מעורבות. ממשלה התומכת בלימודי תואר ראשון בתנאי הפרדה תתקשה לעמוד בדרישת להפרדה בכל תחומי החיים.

כדאי לזכור גם, כי בתוך הקהילה החרדית יש קולות מושתקים של נשים וגברים רבים, המתנגדים להשלטת ההפרדה כנורמה. יש הרואים במהלך יוזמה של קיצונים הלופתים את הרוב השקט באמצעות האיום להטיל ספק באדיקותם ובמחויבותם לדת.

הוכחה לעיוות שבהפרדה ולהשתרשותה המהירה יכולה לשמש ההפרה של ערכים יהודיים מושרשים, כגון פיקוח נפש. במבצע "עמוד ענן", למשל, הופצה בפייסבוק תמונה של מקלט ירושלמי שעל דלתו נתלה שלט שעליו נכתב: "אנחנו מתנצלים, הכניסה לגברים בלבד". באותה מידה ניתן לדמיין שלתלמידי סיעוד חרדים במסלול נפרד העומד להיפתח באחת המכללות תהיה ציפייה לגיטימית לטפל בחולים גברים בלבד. ראו, הזהרנו: לשם אנו הולכים.

ד”ר ביטון היא מרצה בבית הספר למשפטים במכללה למינהל. ד”ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

 לקריאת המאמר בהארץ

למה כולם מפחדים מקרן נויבך/ טור באונלייף בעקבות הניסיון להצר את חופש העריכה וההגשה של התוכנית

קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף: לא מתחנף, ששם על סדר היום את כל הנושאים החברתיים. היא מגדירה מחדש מה ראוי לסיקור, מה רלוונטי לחיים שלנו, והיא גם, רחמנא לצלן, אישה. אז למה מתפלאים כשמנסים להוריד לה את הראש?

 "סדר יום", תוכנית הבוקר של רשת ב', היא תוכנית מעולה, שאחוזי ההאזנה הגבוהים לה היא זוכה מעידים על כך שגם הציבור יודע לזהות איכות ולהתמסר לה.

 אז למה הנהלת רשות השידור כל כך מפחדת מקרן נויבך ומהרדיו שהיא עושה? מה מניע את פרנסי השידור הציבורי לנקוט צעדים כמו הדחת קרן נויבך מהגשת "מבט שני", עריכת שימוע לעורכת התוכנית שלה, והגרוע מכל (לפחות עד כה) – הנחתת מגישים מתחלפים לצידה, כשהראשון שבהם הוא מנחם בן?

קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף

קרן נויבך וצוותה הצליחו להרים תוכנית נושכת, המפנה את הזרקור לשלל נושאים מעוררי אי נחת. הם לא נוחים לשלטון, ולא נוחים לכל מי שנוח לו בסטטוס קוו החברתי-כלכלי הנוכחי. זה שנים שתוכנית זו מזהה ומטפלת בצורה יסודית ומעמיקה בנושאים כמו העסקה עקיפה, מאבקי עובדים, הפרטות, התנהלות צינית של חברות גדולות כמו חברות הסלולרי והכבלים, אטימות הביטוח הלאומי, דמי הניהול של חברות הפנסיה, התספורות שתובעים הטייקונים, פרסומות פוגעניות ועוד. במובן הזה, קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף או מקבילה בישראל.

במקום נוסחאות חבוטות – אקטואליה אמיתית

שתי נוסחאות חבוטות שולטות בתוכניות אקטואליה ברדיו הישראלי. האחת היא נוסחתקרב התרנגולים (שבה מכסים בעיקר נושאים פוליטיים במובן המפלגתי הצר, ומעלים על קו הטלפון מישהו מימין ומישהו משמאל, והנה, יש לנו אייטם). השנייה היא נוסחת "ואיך זה מרגיש?", שאביה הרוחני הוא רפי רשף. שתי נוסחאות אלה הן מתכון לעיתונאות עצלה מחשבתית ולחסכון בעלויות. אין צורך בתחקיר, אין צורך במעקב, אין צורך בהצגת שאלות קשות.

בנוסחת קרב התרנגולים המגיש לא צריך לעשות הרבה – הצדדים הניצים בשני צידי קו

 הטלפון כבר יוציאו זה את זה מהכלים ויגרמו זה לזה לומר דברים פרובוקטיביים שלא התכוונו להגיד. נוסחת "ואיך זה מרגיש" פוטרת את המגישים מהצורך להתייחס להקשר החברתי, הפוליטי, או התרבותי של האירוע המסוקר. כל מה שחשוב הוא להציג למרואיין הפוסט-טראומטי שאלה אישית בטון אמפתי, שתגרום למאזינים הרגישים להזיל דמעה, ותאפשר למגישים לטפוח לעצמם על השכם; שהנה, הם הצליחו לייצר עוד רגע רדיופוני אנושי, אותנטי ומרגש.

הקוראים מתבקשים לסווג לאיזו נוסחה שייכת כל תוכנית אקטואליה רדיופונית בישראל. פרסים לא יישלחו לזוכים, כי זו שאלה קלה מדי. אבל מה שחשוב הוא ש"סדר יום" איננה נופלת לאף אחת מהנוסחאות הללו. היא באמת תוכנית אקטואליה אחרת. ההאזנה לתוכנית איננה נוחה או מנחמת (למעט בימי חמישי בתשע וחצי, כשיש מוזיקה חיה באולפן).

 זו איננה תוכנית מתחנפת, כמו תוכניות ה"ואיך זה מרגיש", וגם איננה תוכנית שהמסר העקיף שלה הוא שחדשות רציניות הם רק מה שקורה בין בנימין נתניהו לשאול מופז, או ביןיאיר לפיד לציפי לבני, ולא מה שקורה במוסדות החינוך של ילדינו, במטבחים שלנו, במקומות העבודה שלנו ובחשבון הבנק שלנו.

 

קרן נויבך. צילום: יח"צ מתוך אתר רשת ב'

שאישה תגדיר לנו מחדש מה ראוי לסיקור?

קרן נויבך מאיימת לא רק בשל הנושאים שהיא מסקרת, אלא כי היא וצוותה הצליחו להגדיר מחדש מהן חדשות, מה ראוי לסיקור, מה רלוונטי לחיים שלנו כאן, מה כל אזרחית ואזרח בישראל צריכים לתת עליו את הדעת כדי להבין את מצבם לאשורו. נויבך וצוותה הגדילו את גבולות הגזרה. בכל בוקר בין שמונה לעשר הן מזמינות אותנו להרחיב את התודעה האזרחית, הצרכנית, הכלכלית והאנושית שלנו, לגלות אחריות כלפי החברה הישראלית שבה אנו חיים, ולבחון את המצב בעיניים ביקורתיות ובהסתכלות נכוחה.

 כן, נויבך מאיימת גם כי היא מעזה לעשות את כל זה כאישה. כשגבר מביא לשידור אישיות חזקה, מנהלי הגופים התקשורתיים חוגגים את זה. "זהבי עצבני" זה מצויין. גבי גזית נשכני זה אחלה. אבל כשיש מגישה אינטליגנטית ששואלת שאלות קשות ומעמיקות, ומסרבת לקבל מריחות, זה כבר יותר מדי. אישה עם דעות מקבלת את התווית דעתנית, וזו נחשבת למילת גנאי.

 ראו מקרה הצמדת אורי דן לגאולה אבן כשהגישה את חדשות ערוץ 1. ראו מקרה מרב מיכאלי, שעשתה תוכנית בוקר מעולה ופופולארית ברדיו 103, אבל הוחלפה כי אישה עם השקפת עולם, עם פרספקטיבה, זה כמעט בלתי נסבל. ראו מקרה גל גבאי, עוד עיתונאית משובחת שלא זוכה לבמות הראויות לרמתה. אחרי הכל, עיתונאיות מרתקות וחכמות נחשבות דעתניות. עיתונאים גברים נחשבים פרשנים. ראו דרישתו של מיכאל מירו מענת דוידוב לבטל את טורה האישי בתוכנית האקטואליה שלה. וישנן עוד דוגמאות למכביר.

 מסתבר שגם ב-2012 נשים במדיה אמורות להיות נעימות לעין ולאוזן ותו לא. דעות? פרספקטיבה? בשביל זה יש לנו מנחם בן.