למה ללמוד מגדר?

לתחום לימודי המגדר יש תדמית רעה. כמעט כל גליון של עיתון סטודנטים (לפחות בתל אביב) משתמש בתלמידות החוג למגדר כמושא קל לבדיחות אינסטנט שבאות לכותב בקלות: מספיק שאומרים "החוג למגדר" וכבר הקוראים מצחקקים, כי הרי מדובר בסטודנטיות טרחניות, קוטריות, לא מטופחות, נטולות חוש הומור, שונאות גברים אך רוצות תשומת לב מגברים, ומה לא.

אלא שהמציאות היא הפוכה בתכלית. בין התדמית של לימודי מגדר לבין היקף ההשפעה של התיאוריה הפמיניסטית והמחקר הפמיניסטי יש הבדל תהומי. הפמיניזם האקדמי שינה תחומי מדע שלמים, ואת הבנתן של מליוני נשים את יחסי הכוחות החברתיים ומצבן בתוכם. התיאוריה הפמיניסטית היוותה, ועדיין מהווה, מודל אנליטי חדשני ועמוק, שהצמיח זרמים וגישות חדשים, מתיאוריה קווירית ועד לימודי מוגבלות, מלימודים פוסט-קולוניאליים ועד לימודי גלובליזציה. המחקר הפמיניסטי נמצא כיום בכל דיסציפלינה – מהיסטוריה וספרות ועד כלכלה ומדעי המוח.

אז אם אתן מתלבטות, ואתם מתלבטים, מדוע ללמוד מגדר, אני רוצה להציע לכםן להאזין להקלטה של ההרצאה/שיחה הבאה בקישור "גבעת חביבה" בסוף הפוסט. אורכה כמעט שעה, ואפשר להאזין לה תוך כדי המולטי-טאסקינג הישן והטוב, שנשים מצויינות בו – תוך כדי כלים, כביסה, או מיון טפסים לדוח השנתי של מע"מ. זוהי הקלטה של מפגש עם בוגרי תנועת השומר הצעיר, שהתרחשה במאי 2014 בגבעת חביבה. השיחה הוקדשה לנשים בשוק העבודה.

בתחילת ההרצאה מציגה אותי תלמידתי לשעבר, האהובה, עו"ד אביגיל שחם, חברת קומונה של השומר הצעיר.

אז אם אתם שואלים את עצמכן כיצד ייראה שיעור בחוג למגדר, יש סיכוי גדול שככה הוא ייראה, שזה סוג השאלות שהוא ישאל, שאלה התובנות שהוא ידגיש.

גבעת חביבה

פוסטר ליום עיון 1 במאי

המדינה מפקירה את אזרחיה/ יופי תירוש וזהר כוכבי, הארץ

מבקר המדינה מתריע על כך שמדינת ישראל זנחה את אחריותה לביטחון התזונתי של אזרחיה. הנושא הופרט והועבר לידי עמותות מזון, המאפשרות למדינה להתנער מאחריותה ולהשאיר לפרטים רחמנים להאכיל את שכניהם בפסח ובראש השנה, וגם קצת בין לבין. איזו חברה מופתית. איזו סולידריות חברתית.

בכל הכבוד, המבקר טועה. יש סיבה אחת ברורה לכך שיש ישראלים רעבים, שמאות אלפים מדלגים על ארוחות, אינם יודעים אם יהיה מזון על שולחנם בשבוע הבא, מחפשים מזון בדרכים לא שגרתיות כמו חיטוט בפחי אשפה, איסוף מזון שנזרק בשוק, או הסתמכות על בתי תמחוי. התשובה מוסברת לעייפה לאזרחי ישראל שוב ושוב, ומפתיעה העובדה, שלמרות הקמפיינים היקרים והרחבים המבקר פשוט אינו מקשיב. אולי אין הוא צופה די בטלוויזיה או אינו מאזין די לרדיו?

לו היה המבקר מחובר די הצורך, הוא היה אולי נתקל בראיון של בנימין נתניהו על "מצב האומה". נתניהו הסביר בפשטות: "יש איכות חיים ויש יוקר המחיה, אבל אני צריך לדאוג לדבר אחד. את יודעת למה אני צריך לדאוג? לחיים. לפני כל דבר אחר. לפני איכות החיים יש חיים. זאת האחריות הראשונה שלי, ואני לא שוכח את זה אפילו לרגע".

נתניהו צודק כמובן. הלא אין קשר בין מזון מספק לבין חיים. ענייניי רווחה, שוויון וחינוך יכולים לחכות ליום שיבוא אחרי שננטרל את כל צוררי העם היהודי לדורותיהם. אך, בעצם, אל מול האיראנים – הגרסה המודרנית של עמלק, על פי נתניהו – אנחנו מאוחדים וחזקים. אבל בינינו לבין עצמנו, או בינינו לבין הטייקונים והבנקים החזיריים – עד שלא ייעלם האיום מבחוץ, אין לנו למה לקוות. לא יהיה פה צמצום פערים, לא תהיה פה השקעה בבריאות (ומהי בריאות, אם לא חיים?) ולא השקעה בחינוך (עוד דרך להאריך את תוחלת החיים ולשפר את איכותה) ולא תהיה פה השקעה בחברה, לא בתרבות ולא בתחבורה, ולא באיכות הסביבה.

אבל יותר מזה; לו היה המבקר צופה בתשדירי משרד האוצר – שאמנם הם באחריות המיניסטריאלית של הפוליטיקאי החדש יאיר לפיד, אבל רוח נתניהו מרחפת מעליהם – הוא היה מבין. תשדיר אחד אומר, שכל אחד יכול לחסוך. התשדיר מציג גם אנשים קשי יום, לא טייקונים ולא מעושרות. ברור. כל אחד יכול לחסוך. גם במדינה שבה שיעורי עובדי הקבלן ומקבלי שכר המינימום ומתחתיו הם הגבוהים ביותר במדינות ה־OECD. גם במדינה שבה גובה שכר המינימום איננו מספיק לקיום מינימלי בכבוד, וגם במדינה המובילה בשיעור הפערים החברתיים ומזנבת מאחור רק בארצות הברית (אך במהרה תדביק אותה במרוץ האי־שוויון).

כך, במסווה של ממשלה ידידותית, המבקשת להעצים את אזרחיה ולעזור להם להגיע לאיתנות כלכלית, הממשלה אומרת לאזרחיה: אם אתם עניים, אם אין לחם על השולחן שלכם, זו אשמתכם. לא חסכתם!

תשדיר נוסף מסביר, כי כל אחד יכול להתמקח עם הגופים המוסדיים ולהקטין את דמי הניהול. יש מחיר לכסף, מסבירה המדינה לאזרחיה באדיבותה. ועליכם להתמקח. ואם אינכם מבינים איך לעשות זאת – גילשו נא באתר משרד האוצר, ושם תלמדו הכל.

על פי הגישה שמשרד האוצר מנסה למכור לאזרחים, אין לו אחריות לסמן קו אדום לגופים המוסדיים על פרקטיקות חמדניות כמו 6% דמי ניהול, ולא אחריות לסמן למנהלים ולדירקטורים כי חגיגות שכר מוגזמות לא יעברו. משרד האוצר וראש הממשלה מפקירים אותנו לגורלנו.

אך לא רק הם. הממשלה כולה מתנערת מסמכויותיה ומאחריותה על ידי הפרטת עצמה לדעת. לא רק אחיות בית הספר ופרקליטים עובדים היום בהעסקה קבלנית, במשכורות נמוכות ובלי יציבות תעסוקתית, אלא גם אלה המפקחים על אכיפת חוקי המדינה עצמה. אף מנסחי חוקים נקנים מהשוק הפרטי. דו"ח נציב שירות המדינה, משה דיין, ממליץ להפריט כמה שיותר תפקידים של המדינה ולצמצם את ההעסקה הישירה בה למינימום. הדו"ח מיושם באופן נמרץ בפיילוט בכמה משרדי ממשלה.

אפילו אנשי מקצוע, המנתחים את החברה הישראלית ומנסים לרפא את תחלואיה, מקבלים את מציאות הפרטת הסולידריות. הפסיכולוגים ד"ר חיים עומר ודן דולברג, למשל, טוענים, שיש תופעה פתולוגית של "תלות תובענית" של אנשים צעירים בהוריהם, תופעה שניתן וצריך לטפל בה בקליניקת הפסיכולוג. אך אולי אפשר להבין את הילדים האלה, בני ה–30? אולי בעולם שבו אין להם סיכוי להתפרנס בכבוד, לא לקנות דירה ולא להקים משפחה בלי חשש כלכלי מתמיד אפשר להבין הסתגרות שלהם בחדר, או קושי שלהם להיפרד מבית ההורים המגונן? הממשלה בוודאי אוהבת את הרעיון של הפסיכולוגים עומר ודולברג.

יכולנו להמשיך ולכתוב על הטענה של פרופ' דליה מור בראיון לנרי ליבנה ("שחרור האשה, בלי לעלות על בריקדות", מוסף "הארץ", 20.3), כי האחריות לשוויון המגדרי מוטלת על הנשים, שאינן "משחררות" את עצמן מחובותיהן ומעבירות חלק מהן לגברים, ועוד ועוד. הנקודה ברורה. האמנה החברתית הישראלית מתפוררת והולכת, וסופה קרב.

ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ד"ר כוכבי הוא עורך באוניברסיטה הפתוחה

לקריאת הטור באתר הארץ

חרדים לאקדמיה המופרדת/ יופי תירוש וזהר כוכבי Ynet

מכיתה חרדית מופרדת נעדרים לא רק בני המין השני, אלא גם ערבים, דתיים לאומיים וחילונים. האקדמיה המופרדת מתעצבת כמוסד אנטי-אינטלקטואלי

הדיונים על הפרדה בין המינים במסלולים אקדמיים לחרדים סוערים. משני צדי המתרס מצויים אנשים רציניים. המתנגדים להפרדה באקדמיה מואשמים לא פעם בניתוק אקדמי ובאי-הירתמות למטרה הלאומית של שילוב חרדים בשוק העבודה. לעומת זאת, התומכים בהפרדה מואשמים בהתעלמות מההשלכות ארוכות הטווח על מעמדן של נשים בישראל ועל המבנה החברתי בכללותו. וקובעי המדיניות? הם דבקים בשיטת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" – המועצה להשכלה גבוהה והממשלה מקדמים את מסלולי ההפרדה תוך ניצול המצוקה הכלכלית של המוסדות האקדמיים ואי מתן מענה לחששות הכבדים לפגיעה בנשים. להמשך קריאה…

מהי תפיסה הוליסטית של בטחון? על החלטה 1325 בראיון בשעה הבינלאומית ברשת ב'

ראיון שהתרחש במזמן כנס השקת תוכנית הפעולה הכוללת לקידום החלטה 1325 של מועצת הבטחון של האו"ם, בשעה הבינלאומית ברשת ב'. על נשים במו"מ לשלום, על תפיסת בטחון כוללת, ועל המלחמות שמתרחשות היום במידה רבה ב"עורף", על גבה של האוכלוסיה האזרחית. להאזנה לראיון (כמעט שש דקות):

 

28.4.2013 yofi itach

שיחה סוערת עם יעל דן ומשתתפים נוספים על ניתוחים פלסטיים/ גלי צה"ל

ממתי זה בסדר להתחיל להזריק בוטוקס? האם יש דבר כזה מנתח פלסטי "מאוזן"? שיחה סוערת עם השחקנית מנואל אלבז, המנתח הפלסטי ד"ר דב קליין, ד"ר יופי תירוש והפסיכולוגית החברתית אורית קלייר ארזי (קצת פחות מרבע שעה). האזינו לראיון:

https://www.youtube.com/watch?v=9T-khfwtbRQ

images

להיות שמן זה מצחיק או מגעיל? כתבה על אפליית שמנים באינטרנט מאת יעל לוינזון

"בתרבות שיש בה תעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים על דיאטות, קבוצות הרזיה, מכוני כושר, תחתונים מחטבים, צלוליטיס, כבר הפך לנו מובן מאליו ששמנים הם לא בסדר",  אומרת ד"ר יופי תירוש, המתמחה באפליה על רקע מראה חיצוני. "בגלל זה אף אחד גם לא מרגיש שזה רע לצחוק עליהם, כאילו הפנמנו  ששמנים הם אכן נחותים.

"אם אתה שמן אתה נחשב חסר שליטה עצמית, אתה לא בריא. אולי אתה גם עצלן, ואתה אפילו איטי במחשבה". לכן, מסבירה ד"ר  תירוש, אף אחד לא מתרגש ממי שמקים קבוצת-שנאה בפייסבוק או ממשחק שמזמין לרסק שמנים לתוך קירות.

"אלה משחקים שתורמים לאקלים החברתי השלילי כלפי שמנים. אני לא אתפלא אם הם משפיעים על השחקנים, שגם אחרי שכבר יוצאים מהמשחק, ממשיכים את היחס המקומם שלהם כלפי שמנים".

לקריאת הכתבה המלאה במגזין "בין השורות"

למה כולם מפחדים מקרן נויבך/ טור באונלייף בעקבות הניסיון להצר את חופש העריכה וההגשה של התוכנית

קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף: לא מתחנף, ששם על סדר היום את כל הנושאים החברתיים. היא מגדירה מחדש מה ראוי לסיקור, מה רלוונטי לחיים שלנו, והיא גם, רחמנא לצלן, אישה. אז למה מתפלאים כשמנסים להוריד לה את הראש?

 "סדר יום", תוכנית הבוקר של רשת ב', היא תוכנית מעולה, שאחוזי ההאזנה הגבוהים לה היא זוכה מעידים על כך שגם הציבור יודע לזהות איכות ולהתמסר לה.

 אז למה הנהלת רשות השידור כל כך מפחדת מקרן נויבך ומהרדיו שהיא עושה? מה מניע את פרנסי השידור הציבורי לנקוט צעדים כמו הדחת קרן נויבך מהגשת "מבט שני", עריכת שימוע לעורכת התוכנית שלה, והגרוע מכל (לפחות עד כה) – הנחתת מגישים מתחלפים לצידה, כשהראשון שבהם הוא מנחם בן?

קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף

קרן נויבך וצוותה הצליחו להרים תוכנית נושכת, המפנה את הזרקור לשלל נושאים מעוררי אי נחת. הם לא נוחים לשלטון, ולא נוחים לכל מי שנוח לו בסטטוס קוו החברתי-כלכלי הנוכחי. זה שנים שתוכנית זו מזהה ומטפלת בצורה יסודית ומעמיקה בנושאים כמו העסקה עקיפה, מאבקי עובדים, הפרטות, התנהלות צינית של חברות גדולות כמו חברות הסלולרי והכבלים, אטימות הביטוח הלאומי, דמי הניהול של חברות הפנסיה, התספורות שתובעים הטייקונים, פרסומות פוגעניות ועוד. במובן הזה, קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף או מקבילה בישראל.

במקום נוסחאות חבוטות – אקטואליה אמיתית

שתי נוסחאות חבוטות שולטות בתוכניות אקטואליה ברדיו הישראלי. האחת היא נוסחתקרב התרנגולים (שבה מכסים בעיקר נושאים פוליטיים במובן המפלגתי הצר, ומעלים על קו הטלפון מישהו מימין ומישהו משמאל, והנה, יש לנו אייטם). השנייה היא נוסחת "ואיך זה מרגיש?", שאביה הרוחני הוא רפי רשף. שתי נוסחאות אלה הן מתכון לעיתונאות עצלה מחשבתית ולחסכון בעלויות. אין צורך בתחקיר, אין צורך במעקב, אין צורך בהצגת שאלות קשות.

בנוסחת קרב התרנגולים המגיש לא צריך לעשות הרבה – הצדדים הניצים בשני צידי קו

 הטלפון כבר יוציאו זה את זה מהכלים ויגרמו זה לזה לומר דברים פרובוקטיביים שלא התכוונו להגיד. נוסחת "ואיך זה מרגיש" פוטרת את המגישים מהצורך להתייחס להקשר החברתי, הפוליטי, או התרבותי של האירוע המסוקר. כל מה שחשוב הוא להציג למרואיין הפוסט-טראומטי שאלה אישית בטון אמפתי, שתגרום למאזינים הרגישים להזיל דמעה, ותאפשר למגישים לטפוח לעצמם על השכם; שהנה, הם הצליחו לייצר עוד רגע רדיופוני אנושי, אותנטי ומרגש.

הקוראים מתבקשים לסווג לאיזו נוסחה שייכת כל תוכנית אקטואליה רדיופונית בישראל. פרסים לא יישלחו לזוכים, כי זו שאלה קלה מדי. אבל מה שחשוב הוא ש"סדר יום" איננה נופלת לאף אחת מהנוסחאות הללו. היא באמת תוכנית אקטואליה אחרת. ההאזנה לתוכנית איננה נוחה או מנחמת (למעט בימי חמישי בתשע וחצי, כשיש מוזיקה חיה באולפן).

 זו איננה תוכנית מתחנפת, כמו תוכניות ה"ואיך זה מרגיש", וגם איננה תוכנית שהמסר העקיף שלה הוא שחדשות רציניות הם רק מה שקורה בין בנימין נתניהו לשאול מופז, או ביןיאיר לפיד לציפי לבני, ולא מה שקורה במוסדות החינוך של ילדינו, במטבחים שלנו, במקומות העבודה שלנו ובחשבון הבנק שלנו.

 

קרן נויבך. צילום: יח"צ מתוך אתר רשת ב'

שאישה תגדיר לנו מחדש מה ראוי לסיקור?

קרן נויבך מאיימת לא רק בשל הנושאים שהיא מסקרת, אלא כי היא וצוותה הצליחו להגדיר מחדש מהן חדשות, מה ראוי לסיקור, מה רלוונטי לחיים שלנו כאן, מה כל אזרחית ואזרח בישראל צריכים לתת עליו את הדעת כדי להבין את מצבם לאשורו. נויבך וצוותה הגדילו את גבולות הגזרה. בכל בוקר בין שמונה לעשר הן מזמינות אותנו להרחיב את התודעה האזרחית, הצרכנית, הכלכלית והאנושית שלנו, לגלות אחריות כלפי החברה הישראלית שבה אנו חיים, ולבחון את המצב בעיניים ביקורתיות ובהסתכלות נכוחה.

 כן, נויבך מאיימת גם כי היא מעזה לעשות את כל זה כאישה. כשגבר מביא לשידור אישיות חזקה, מנהלי הגופים התקשורתיים חוגגים את זה. "זהבי עצבני" זה מצויין. גבי גזית נשכני זה אחלה. אבל כשיש מגישה אינטליגנטית ששואלת שאלות קשות ומעמיקות, ומסרבת לקבל מריחות, זה כבר יותר מדי. אישה עם דעות מקבלת את התווית דעתנית, וזו נחשבת למילת גנאי.

 ראו מקרה הצמדת אורי דן לגאולה אבן כשהגישה את חדשות ערוץ 1. ראו מקרה מרב מיכאלי, שעשתה תוכנית בוקר מעולה ופופולארית ברדיו 103, אבל הוחלפה כי אישה עם השקפת עולם, עם פרספקטיבה, זה כמעט בלתי נסבל. ראו מקרה גל גבאי, עוד עיתונאית משובחת שלא זוכה לבמות הראויות לרמתה. אחרי הכל, עיתונאיות מרתקות וחכמות נחשבות דעתניות. עיתונאים גברים נחשבים פרשנים. ראו דרישתו של מיכאל מירו מענת דוידוב לבטל את טורה האישי בתוכנית האקטואליה שלה. וישנן עוד דוגמאות למכביר.

 מסתבר שגם ב-2012 נשים במדיה אמורות להיות נעימות לעין ולאוזן ותו לא. דעות? פרספקטיבה? בשביל זה יש לנו מנחם בן.

הגניקולוגים לא למדו לקח/ טור באונלייף על הדרת נשים

למרות הסערה והמחאה שעורר הכנס הגינקולוגי הקודם של מכון פוע"ה, שאסר על נשים לדבר בו, ולמרות הנחיות מפורשות של ההסתדרות הרפואית, שוב בחרו במכון פוע"ה לדון בגופן ופוריותן של נשים בנוכחות גברים בלבד

 השבוע התבשרנו על כנס נוסף של מכון פוע"ה –  – המכון לפוריות ורפואה על פי ההלכה, העוסק ב"גודל המשפחה והרחבתה", ובו הרצאה של ד"ר ברונו רוזן, מומחה למיילדות, גינקולוגיה ופריון, על אמצעי מניעה, והרצאות נוספות על תכנון המשפחה. שלושת הדוברים בכנס הם גברים. ההזמנה לכנס, שהתקיים אתמול (ה- 11.7.12), מציינת במפורש כי הכנס מיועד לגברים בלבד: "ציבור הגברים מוזמן ליום עיון ייחודי".

 כזכור, לפני כמה חודשים קיים מכון פוע"ה– כנס על בריאות נשים שבו רק רופאים גברים הורשו לשאת דברים. בסמיכות זמנים קיים משרד הבריאות טקס הענקת פרסים בתחום הלכה ורפואה שבו נמנע מנשים שקיבלו את הפרס לעלות לבמה, והן נדרשו לשבת ביציע.

אירועים אלה עוררו מחאה ציבורית, ובאקט מעורר הערכה ביטלו מספר רופאים את השתתפותם בכנס. ההסתדרות הרפואית אף פרסמה נייר עמדה שבו נאמר, בין השאר, כי:

"הרופאלרבות המנהל הרפואי, יעשה כמיטב יכולתו על מנת לשמש דוגמה, יוביל מהלכים חברתיים התורמים לשוויון בין המינים וימנע ממתן הכרה או הסכמה, בין במעשה ובין בשתיקה, לצעדים העומדים בניגוד לעקרון זה."

 לכאורה הכנס הנוכחי אינו הכנס הנכון למחות עליו. הלא מתקיימים לעתים כנסים לנשים בלבד, ואין בכך פסול. להיפך: נשים צריכות מרחב בטוח משלהן שבו תוכלנה לדבר וללמוד בחופשיות. מדוע למנוע זאת מגברים? בנוסף, לצערנו יש כנסים רבים בעולם החילוני, לכאורה השוויוני והנאור, שבהם יש שלושה דוברים גברים, אז למה להזדעק על הכנס הזה דווקא?

 גופן של נשים הוא נושא הדיון, אבל הן לא יכולות להשתתף בו

הבעיה היא הנושא של הכנס. בדיוק כמו בכנס הקודם של מכון פוע"ה, מדובר בהתכנסות של גברים המדברים על נשים: על גופן שנושא את העוברים ויולד את התינוקות שכל כך חשובים בקהילה החרדית למילוי מצוות פרו ורבו; על גופן שנדרש לקבל אישור מרבנים לשימוש באמצעי מניעה, ומאידך נושא באחריות ובתופעות הלוואי של אמצעי מניעה (סביר לשער שאין הרבה שימוש בקונדומים במגזר החרדי, ואמצעי המניעה הרווחים הם גלולות והתקנים, הפועלים על גופן של נשים); על גופן העמל, העוסק בטיפול, טיפוח ודאגה יומיומיים לדור הבא, בעוד בני זוגן שוקדים על לימוד תורה.

החברה הדתית מכחישה מכל וכל את הטענה שנשים נתפסות בה כנחותות. היא מתהדרת בכך שנשים הן בעלות התפקיד החשוב ביותר לעם היהודי – גידול המשפחה – ומשתמשת בהצדקה זו כדי להצר את צעדיהן של נשים ולהטיל עליהן הסדרי הפרדה וצניעות שונים ומשונים, וכדי להעבידן במשרות כפולות ומשולשות בבית ומחוצה לו.

 דווקא על רקע זה, ישנה צביעות רבה בהרחקת הנשים מדיון על פריון ומשפחה – התחום העיקרי שעליו הן מופקדות – ושלפי הרטוריקה החרדית הוא שיא תפארתן וחשיבותן. המסר של כנסים כגון אלה הוא שלנשים לא ראוי שיהיה לא ידע ולא קול ככל האמור בפוריותן ובאימהותן.

 זה מקומם. אם לא ברמה המשפטית, אז בוודאי ברמה הציבורית.

 אל תלכו לגניקולוגים שמדירים נשים

ד"ר ברונו רוזן, גינקולוג מומחה שהשתתף בכנס, היה צריך לשנן טוב יותר את הוראות נייר העמדה של ההסתדרות הרפואית ולהבין שהשתתפותו בכנס מעין זה מנוגדת לנייר העמדה של הר"י כיוון שהיא מהווה הסכמה בשתיקה לנורמות של אי שוויון בין המינים.

 אבל אולי קל לי לומר את זה כיוון שפרנסתי אינה תלויה בתמיכתם של גופים כמו פוע"ה. אחרי שפורסם נייר העמדה הנ"ל, איים מכון פוע"ה כי הוא "ייבש" רופאים שישתתפו במחאה נגד כנסים המדירים נשים, וכי הרבנים לא ישלחו אליהם פציינטיות.

 אם כך, חברות יקרות, אולי אנחנו צריכות להיכנס לאותה זירת מלחמה כלכלית, ולהימנע מלפקוד את מרפאותיהם של גינקולוגים כמו ד"ר רוזן, שאינם רואים כל פגם בדיון על גופן של נשים, על פוריותן ועל עמלן מעל ראשיהן. לעומת זאת, עלינו לתמוך ולפרנס אנשים כמופרופ' אוריאל אלחלאל ופרופ' יובל ירון שביטלו את השתתפותם באומץ וביושר בכנס פוע"ה הקודם.

לקראת הטור באתר אונלייף

נשים בפייסבוק – רב שיח ב"סדר יום" עם קרן נויבך

מפמיניסטיות ללא חוש הומור, דרך נשים שבורחות מההגדרה "פמיניסטית", להערות על גופן של נשים – האם נשים יכולות ליצור מרחב בטוח ואקטיביסטי בפייסבוק? דיון בהשתתפות טל גוטמן, גדי שמשון, יופי תירוש וקרן נויבך.

האזינו לראיון (כעשרים דקות).

 

 

download