היום לפני 100 שנה בדיוק אישרה מדינת טנסי את התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, ובכך אושר התיקון שהעניק לנשים את זכות הבחירה. בדבריי בפאנל לציון התאריך, הסברתי איך ולמה הזכות הזאת, שנראית מושרשת ומבוססת, רלוונטית עד היום במאבקן של נשים חרדיות בישראל על הזכות להיבחר במפלגות המייצגות את קהילתן, והצבעתי על הקווים המשותפים לשני המאבקים. ריבוי נקודות הדמיון הוא מדכא ואופטימי כאחד. צפו/האזינו לנימוקי הטענה הזאת בהרצאתי, כאן.
האזינו לשיחה עם ד״ר קארין לוי במסגרת הפודקאסטים של ״אקדמיה לשוויון״ שבה אני מתארת כיצד ומדוע נולד המאבק לשילוב של חרדים באקדמיה (והיום גם חרד״לים) ללא הפרדה בין המינים, ואת מצבו היום. השיחה הוקלטה באוקטובר 2018 בדירתה המזמינה של המראיינת בצ׳לסי, ניו יורק.
בשיחה מוזכרים ממצאים אמפיריים חדשים המקעקעים את טענת המועצה להשכלה גבוהה בדבר ההתנגדות הגורפת של חרדים ללימודים מעורבים – ממצאיה של ד״ר נטע ברק קורן, עליהם אפשר לקרוא את הדיווח של אור קשתי ב-PDF כאן (ע׳ 1) וכאן (ע׳ 2), או באתר הארץ כאן, ואת המחקר האקדמי עצמו כאן.
בזמן קיום ההקלטה עוד טרם קיבלנו את תשובת המל״ג לבקשתו לפרטים נוספים, במסגרת העתירה לבג״ץ נגד ההפרדה בין המינים במסלולים האקדמיים. התשובה מפתיעה בקיצנויותה. אפשר לקרוא את הדיווח ב-PDF כאן (ע׳ 1) וכאן (ע׳ 2) או בקישור כאן.
חוקרים באקדמיה עתרו בדרישה לשבץ גם מרצות במסלולי הלימוד לחרדים ולצמצם את ההפרדה בין המינים במוסדות לכיתות הלימוד בלבד. השופטים קבעו כי יש להקטין ככל הניתן פערי שוויון
בג״ץ החליט בשבוע שעבר בנוגע לעתירה העוסקת במוסדות להשכלה גבוהה לחרדים בישראל. השופטים אליקים רובינשטיין, מני מזוז ועינת ברון קבעו כי על המל״ג לנהוג בשקיפות רבה יותר בנושא ולהביא לידיעת הציבור את פרטי התוכנית לקראת חידושה בשנת 2016, על מנת שהעותרים וגורמים נוספים יוכלו להעביר טענות בנושא. בהחלטתם כתבו השופטים כי ההצעה תובא לעיון הרבים עד שלושה חודשים בטרם הדיון בה במל״ג, וכי ״ההצעה תכלול אמות מידה לפעולת האוניברסיטאות והמכללות על פי לקחים שיופקו, וכן מידע על מאמצי פיקוח אקטיביים (פקחים) והתייחסות לתלונות, ותוכנית פיקוח המשכית״.
העתירה הוגשה על ידי ד״ר יופי תירוש, שמובילה מאבק בהפרדת הנשים במוסדות החרדיים כבר תקופה ארוכה בערוצים שונים, פרופ׳ אביעד קליינברג, פרופ׳ רחל גלי צינמון, פרופ׳ פניה עוז זלצברגר, פרופ׳ דפנה יואל, פרופ׳ חנה הרצוג, פרופ׳ הנרייט דהאן כלב, פרופ׳ ז׳וזה ברונר, פרופ' דיוויד קרצמר ופרופ׳ אורן יפתחאל. הם יוצגו על ידי עורכי הדין אורנה לין, חגי קלעי ואסנת לונגמן.
העותרים מחו על מה שהם רואים בו כאפליה במסלולי הלימוד לחרדים, על כך שבאותם מוסדות לימוד לא משובצות נשים ללמד גברים, ודרשו כי המועצה להשכלה גבוהה, שר החינוך ושר האוצר ינמקו ״מדוע לא תותנה המשך תקצובו והשתתפותו של מוסד אקדמי במסגרת התוכנית לשילוב חרדים בכך שיפעל לשיבוץ מרצות״. עוד דרשו העותרים כי המל״ג תנמק מדוע לא מופעלים מסלולי הלימוד השונים לשני המינים. כיום, חלק מתוכניות הלימוד במוסדות החינוך החרדיים מוצעות לנשים בלבד או לגברים בלבד, בגלל ההפרדה בין המינים. העותרים דרשו עוד כי ההפרדה בין המינים במוסדות תתקיים בכיתות הלימוד בלבד, ולא בבנייני הלימוד, קומות לימוד, שערים או ברזיות או בימי לימוד ושעות לימוד.
במהלך הדיון בעתירה אמר השופט מזוז כי ״העתירה הוגשה בזמנה… היום הבעיה הונחה על השולחן ושמה תמרור אדום לא להיסחף עם התהליך הזה״. בעקבות העתירה ועוד בטרם הדיון בבג"ץ, פרסמה המל"ג הנחיות חדשות לכלל המוסדות האקדמיים, האוסרות על כל הפרדה למעט בכיתות הלימוד עצמן, וכן אוסרות על הפרדה באנשי הסגל, ועל אפליה בקבלה לעבודה של נשים בשל חוסר יכולתן ללמד בכיתות הגברים.
בהחלטתם כתבו השופטים כי ״אין חולק, כאמור, כי הנושא של שילוב חרדים בהשכלה הגבוהה ובעקבותיה בתעסוקה הוא חיוני, וכי המאמץ להשיגו הוא מבורך. כמובן נחוץ לקיים איזונים ראויים באופן שיצמצם ככל הניתן שאלות שוויון העולות מטבע ההפרדה בין נשים לגברים, אשר כנראה אין מנוס ממנה בחלק ניכר מן התכניות בהן מדובר כדי שיצטרפו אליהן חרדים, נשים וגברים״.
יוזמת העתירה, ד״ר יופי תירוש, אמרה ל״הארץ״ כי ״יש תוכנית חומש שבונים עכשיו למערכת ההשכלה הגבוהה לשנים הבאות. בית המשפט אמר שאת התוכנית הזאת, ככל שזה נוגע למח״רים (מסגרות חרדיות) צריך להעמיד לדיון לציבור ולעיון הציבור״. היא רואה בעתירה הישג משום שלדבריה, ״העתירה גרמה להנעתו של תהליך של קביעת איזון נכון וקפדני יותר בין הזכות לשוויון לבין האינטרס החשוב של שילוב חרדים".
תוכנית המח״רים, נגדה הוגשה העתירה, נוסדה על ידי היו״ר היוצא של הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות״ת), פרופ׳ מנואל טרכטנברג, במטרה להביא לשילוב חרדים בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה. מטרתה להעביר את האחריות על הלימודים האקדמיים לחרדים ממכללות קטנות שנפתחו בירושלים ובבני ברק – אחת מהן של בתו של הרב עובדיה יוסף, עדינה בר שלום, לאחריות האוניברסיטאות והמכללות הציבוריות.
לפי נתונים שהוצגו בכנסת, בשנה שעברה למדו 5,000 סטודנטים חרדים במוסדות להשכלה גבוהה ובשנה הבאה צפוי מספרם לעלות ב-60% ל-8,000. לפי הנתונים שהוצגו, הוקמו עשרה קמפוסים חרדיים בשנת הלימודים תשע"ג בתוך מוסדות אקדמיים קיימים, ובהם באוניברסיטה העברית, בטכניון, בבצלאל, במכון לב ובמכללות מתוקצבות נוספות, ובאוניברסיטת בר־אילן צפוי להיפתח מרכז נוסף.
חרדים באקדמיה: סוף לאפליה המגדרית?
המל"ג הודתה כי בחלק ממוסדות ההשכלה הגבוהה המיועדים לחרדים מונהגת הפרדה בין אנשי המנהלה, כך שסטודנטים מקבלים שירותים מגברים בלבד, וכן ציינה כי הדיווחים על אפליה של מרצות בקבלה לעבודה "מטרידים". בהנחיות החדשות שפירסמה המל"ג נאסר במפורש על כל הפרדה מגדרית למעט בכיתות הלימוד עצמן. "מדובר בהישג ראשון, אך אין להסתפק בו"
מורן רגב, 18.3.2015
הישג בעקבות הגשת עתירה לבג"ץ: המל"ג הוציאה הנחיות חדשות ובהן אסרה על הפרדה בין גברים ונשים, למעט בכיתות הלימוד של המסלולים החרדיים. כמו כן, נאסרה הדרת נשים מהסגל המנהלי ונקבע כי היא תפעל למיגור אפליה של המרצות הנגרמת בשל האיסור על הוראת נשים בפני חרדים.
ביום חמישי הקרוב (19.3) צפוי להתקיים דיון בעתירה שהוגשה לבג"צ בחודש אוקטובר האחרון. בתשובת המל"ג לעתירה, שהוגשה השבוע ביום 12.3, קיבלה המל"ג חלק מטענות העותרים עוד לפני קיום הדיון. המל"ג הודתה כי בחלק ממוסדות ההשכלה הגבוהה המיועדים לחרדים מונהגת הפרדה בין אנשי המנהלה, כך שסטודנטים מקבלים שירותים מגברים בלבד, וכן ציינה בתשובתה כי הדיווחים על אפליה של מרצות בקבלה לעבודה "מטרידים".
בהנחיות החדשות שפירסמה המל"ג נקבע כי המל"ג אוסרת במפורש על כל הפרדה מגדרית למעט בכיתות הלימוד עצמן, וכי היא אוסרת על הפרדה בשירותים המנהליים. כמו כן, נאסרה אפליה על בסיס מגדר בקבלה לסגל ההוראה. עוד הודיעה המועצה כי בכוונתה לאכוף את ההנחיות על המוסדות אשר לא יעמדו בהם.
בתשובתה הודתה המל"ג כי בחלק מהמוסדות אכן נאסר על מרצות ללמד בכיתות של גברים, וכי עד לשנת 2014 ניתנה התמיכה הכלכלית באמצעות מלגות לסטודנטים חרדים בלבד, תוך מניעת מלגה דומה מסטודנטיות חרדיות.
העתירה הוגשה על-ידי ד"ר יופי תירוש באמצעות עורכי-הדין חגי קלעי, אורנה לין ואסנת לונגמן בחודש אוקטובר האחרון. זאת בעקבות פניות של סטודנטיות חרדיות אשר עיקר טענותיהן נסוב סביב העובדה שלא כל מסלולי הלימוד פתוחים בפניהם למרות שהם פתוחים בפני חרדים גברים, וכן קבלו נגד אכיפה נוקשה של הסדרי ההפרדה.
רות קוליאן, אשה חרדית, ביקשה מבג"ץ לקבוע שיש לשלול מימון ממשלתי ממפלגות שאינן מאפשרות לנשים להיבחר. העתירה אמנם נמחקה לפני שבוע וחצי, אך חשוב לדון בעניין העקרוני, למקרה (הסביר) שתוגש עתירה דומה בעתיד. משפטנים רבים שאתם שוחחנו סבורים שזו סוגיה מורכבת; היא מציפה שאלה שספרים בפילוסופיה פוליטית ניסו להשיב עליה: כמה סובלנית יכולה להיות מדינה ליברלית להפרות של זכויות אדם בקרב מיעוט תרבותי.
ואולם, לנו נראה כי העתירה פשוטה והתשובה המשפטית לה פשוטה. די היה במשפט אחד כדי לבסס את הטיעון של העתירה: מפלגות החוסמות את דרכן של נשים להיבחר, שוללות מהציבור את הזכות לבחור בהן, ולכן אינן חוקיות. הטיעון של קוליאן היה פחות גורף. היא לא ביקשה מבג"ץ לפסול מפלגות המדירות נשים, אלא רק למנוע מהן מימון של המדינה. היא ביקשה מבג"ץ לקבוע שמדינה המצהירה שהיא מחויבת לזכויות אדם, לא תממן מפלגות המפירות זכויות אלה. קוליאן אף היתה מוכנה לפשרה לפיה לא יישלל המימון כליל, אלא רק חלקו היחסי לפי שיעורן של הנשים בעלות זכות ההצבעה. סעד מרוכך זה מצמצם את הדילמה, משום שהוא פוגע פחות ברעיון הסובלנות התרבותית.
המתלבטים בנושא אומרים שלא ברור שעל הרוב לכפות את דעתו על תרבות המיעוט. אבל זו אמירה שמשקפת הבנה שגויה של מהי אותה תרבות של המיעוט. בעיניהם, התרבות של החרדים בישראל היא התרבות של ההנהגה התורנית. אבל הקולות הקיצוניים ביותר בתוכה נשמעים באופן הכי ברור, והם מושכים אחריהם את הרוב אל עבר כללי צניעות והפרדה מחמירים יותר ויותר. זו תפישה שגויה, משום שהיא מזהה את תרבות המיעוט עם החזקים, שלא בהכרח מייצגים אותה נאמנה.
כך מושתקים קולותיהם של מנהיגים חרדים מתונים, המתנגדים לאוטובוסים נפרדים ולמדרכות נפרדות, והתומכים בלימודי ליבה לחרדים. חמור מכך, ההבנה הלקויה הזאת משתפת פעולה למעשה עם ההשתקה וההחלשה של אנשי הקהילה החרדית, שזכויותיהם נפגעות על ידי קהילתם; הנשים החרדיות למשל, שגם הן חלק מהמיעוט החרדי. כשהרוב הליברלי מסרב להחיל את הקווים האדומים של הגנה על זכויות יסוד על קבוצת המיעוט התרבותי, הוא משכפל את הפגיעה בנשים חרדיות: עכשיו הן מדוכאות לא רק על ידי ההנהגה החרדית, אלא גם על ידי הרוב, המצהיר שהוא מחויב לשוויון.
יש הטוענים כי מוטב שהשינוי יבוא מתוך הקהילה החרדית עצמה, בלי כפייה מבחוץ. אבל אם עתירתה של קוליאן איננה שינוי מבפנים, אזי שינוי מבפנים מהו? בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות ניסו נשים חרדיות להתמודד בצפת, בירושלים, באלעד ובפתח תקוה. רובן הסירו את מועמדותן תחת לחץ ואיומים באלימות. הנשים החרדיות אומרות למעשה לרוב הדמוקרטי, אם לא תעזרו לנו, תנציחו את השתקתנו על ידי הקיצונים בקרבנו.
טיעון נוסף הוא שהתערבות בהליכי הבחירה הפנים־חרדיים איננה דמוקרטית. זו טענה מופרכת: איש לא מונע מחרדים המתנגדים לשילוב נשים ברשימות לכנסת, להצביע רק למפלגות שאין ברשימתן נשים. לכן, דווקא בעתירה כזאת יש כדי לחזק את ההליך הדמוקרטי. השתתפותן של מפלגות חרדיות בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות מחייבת אותן לקבל את כללי המשחק הבסיסיים של הדמוקרטיה, ודמוקרטיה לא יכולה להעניק גושפנקה למפלגות לא דמוקרטיות.
בשנות ה–20 של המאה הקודמת התנהל מאבק סוער ביישוב היהודי בארץ: בהנהגה החרדית תבעו לשלול מנשים את הזכות להשתתף בבחירות למוסדות היישוב. גם הרב קוק, מאבות הציונות הדתית, הצטרף לדרישה. זה לא כל כך מפתיע בתקופה שבה זכות הבחירה לנשים היתה לחלוטין לא טריוויאלית, ובמדינות כמו שווייץ וצרפת נשים לא הצביעו. החוגים הדתיים איימו לפרוש ולפרק את הקואליציה הציונית השברירית, שאיפשרה בסופו של דבר את ההכרזה על הקמת המדינה.
תארו לעצמכם שהרוב הליברלי היה אומר אז, "זו התרבות שלהם, ולא ראוי שנתערב ונכפה את דרכנו. אחדות העם חשובה יותר". תחת זאת, ההנהגה הציונית הכריזה בקול צלול וברור שפגיעה כזאת בזכות הבחירה לא תעבור, גם במחיר פילוג. היום נראה לנו ברור מאליו שנשים חרדיות מצביעות. זה אפילו נראה טבעי למנהיגים החרדיים, מה גם שהם זקוקים לקולות הנשים. הם לא רואים בכך איום על תרבותם או על צביון חייהם.
כעת נותר רק לקוות שאם שוב תוגש עתירה בעניין, לבג"ץ יהיה האומץ להחליט את ההחלטה הראויה והצודקת. המשך דרכה של ישראל, הנאבקת על צביונה הדמוקרטי, מוטל כאן על כף המאזניים, לא פחות. כפי שאמר השופט מישאל חשין, לפעמים קולו של שלטון החוק הוא זך וטהור כקול הפיקולו. אל לו לקול זה להיבלע בהמולה.
ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ד"ר כוכבי הוא עורך באוניברסיטה הפתוחה
צפו בתלמידתי ניצן גרין – אחת מארבע הטוענים המעולים במשפט המבויים על זכויות שמנים שהתקיים במאי האחרון בפקולטה למשפטים בת"א בהנחייתי – בשיחה עם בן כספית ועם מעיין קרת (מדקה 13:30). כיף לראות שמושג שטבעת בכתיבתך האקדמית – הזכות להיות שמן – "תופס" ומקבל חיים משל עצמו.
1. שלוט בתדירות הישיבות.
2. שלוט בהגדרת נושאי הישיבה.
3. שלוט במשך הישיבה. אם חשוב לך להעביר החלטה בעלת השלכות כספיות וארגוניות דרמטיות, קצר את משך הישיבה מראש, באופן חריג ובשל מחוייבויות קודמות. כך לא יהיה זמן לדיון משמעותי ותעביר את ההחלטה הרצויה לך.
4. הקפד על סדר יום קבוע מראש. גלה גמישות רק כשזו משרתת את האינטרסים שלך.
5. הקפד על רשימת דוברים מסודרת. גלה גמישות רק כשזו משרתת את האינטרסים שלך.
6. הקפד על סדר הדוברים. גלה גמישות רק כשזו משרתת את האינטרסים שלך.
7. הקפד על משך הזמן שמקבל כל דובר. גלה גמישות רק כשזו משרתת את האינטרסים שלך. אל תקבע כללים ברורים לגבי משך הדיבור (למשל 5 דקות לכל דובר). אם כללים כאלה קבועים מראש, גלה נוקשות לגביהם, למעט כאשר גמישות משרתת את האינטרסים שלך. כאשר הדוברים אינם לרוחך, הזכר לנוכחים שהזמן רץ ודחוק בדוברים לקצר.
8. כאשר כל האמצעים הקודמים נכשלו ומופנות אליך שאלות קשות, גלה את הצד הרגשי והרגיש שלך, הילד שבפנים, שנפגע בקלות. אחרי כמה שניות, כשתתעשת לכאורה מהפגיעה העצומה ותאזור כוח להמשיך בדיון הענייני, אל תשיב לשאלה באופן ברור. ונסח את התשובה באופן המתואר בסעיף 13.
9. שלוט במספרן ובנוסחן של ההחלטות להצבעה. במקרה של מחאה של משתתפים שעמדתם לא יוצגה, טען בחיוך מתרפס שאולי אתה באמת פשוט לא מבין, אבל באמת שאין זמן וצריך לקיים כבר את ההצבעה, כי ככה זה, ככה עושים תמיד, ככה עשינו מאז ומעולם.
10. כאשר אתה מקיים דיון, ודא שמירב זמן הישיבה יתבזבז על ברכות, דיווחים לפרוטוקול, בוכלטריה ופיקנטריה–לכאורה, כדי שלא יהיה זמן לדון בהחלטות החשובות, של הכסף הגדול והכוח — בלחץ הזמן יהיו חייבים להעביר אותן, כפי שרצית להשיג.
11. כאשר כל האמצעים הקודמים נכשלו ועומדת להתקבל החלטה המנוגדת לרצונך, הזכר למשתתפים את מחוייבותך לשקיפות, דמוקרטיה ואחריותיות. מחוייבות זו מחייבת אותך ואת כולם לבחון יותר לעומק את הנושא שעל הפרק, לקיים התייעצויות, לשמוע עמדות של חברים, ולקבל החלטה מושכלת יותר. לפיכך הכרז על הקמתה לאלתר של תת–ועדה לבחינת הנושא, הגדר את התפקיד שלה בעמימות, ואל תתן לה דדליין ברור. אה, ואל תשכך לשים בוועדה אנשי שלומך ומריונטות. כולם אנשים מצויינים, אגב, שאתה אסיר תודה על נכונותם לתרום מזמנם היקר לעבודת הוועדה.
12. שלוט ברזולוציית פירוט כתיבת הפרוטוקול, ובנוסח הפרוטוקול שיופץ למשתתפים. טוב יותר: שכח להפיץ אותו למשתתפים (לשכתך הרי עושה דברים כל כך חשובים ודחופים שאפשר להבין מדוע היא לא יכולה להרשות לעצמה לבזבז זמן על זוטות. הרי אנחנו פה משפחה אחת גדולה, ולא צריכים פרוטוקול כדי לעבוד יחד תוך שיתוף פעולה). אם אתה חייב להפיצו, ודא שלא תהיה שורת נושא ברורה, שהדדליין לבקשת תיקונים הוא עוד חצי שעה, ושהמייל יגיע לתיקיית הספאם של הממוענים.
13. ואת כל זה עשה תוך עטיית ארשת תם חביב ומעט חלול, מעין שאנסי גרדנר (ר' יאז'י קושינסקי) – מעט דביל בחוץ, אסטרטג מתוחכם בפנים. אתה לא מתכוון, אתה פשוט לא מבין. אתה רק רוצה לשרת את כולם ולקדם את העולם ואת כולנו למקום טוב יותר. אז נו, בואו חברים יקרים, נתקדם.
שיחה מרתקת בעיניי על המתח בין תפיסת הגיל כעובדה ביולוגית, לתפיסתו כקטגוריה חברתית ומשפטית, לתפיסתו כעניין נזיל ואישי, התלוי בחוויה, ניסיון והגדרה עצמית.
האזינו בזמן הדחת הכלים, הספונג'ה או הליכת הערב לתגובה מוקלטת שנתתי בכנס הנפלא של מרכז ספרא, על האתיקה של סוף החיים. יש גם טיוטת הפייפר – לא הפצה ולא לציטוט ללא רשות המחבר. תקציר המאמר להלן.
ותודה לפרופ' חיים חזן על הפתיחות והרשות להעלות את התכנים לאינטרנט.
Processing Impasse: The Logic of Constructing Age
Prof. Haim Hazan, Tel Aviv University – Draft, not for citation or use without author's permission
Processing Impasse
Abstract
Any paradigm of the supposed course of life is epoch contingent, and as such it assumes a contrived sequence of phases articulated to produce a conscripting script to a given zeitgeist. However, rather than a prescribed narrative of a set trajectory, the phases of life are constituted by an inherent tension between two wrestling epistemological visions: the one holds that the logic of some general rules regulating human nature may predict both the constancy and transitory of each life phase, while the other suggests that effervescent experientially propelled meaning bar any presaging of life phase neither by content nor by boundaries. The dialectics of this Janus faced recognition of the working of movement through life generates a series of four dilemmas that forge the cultural –academic discourse of life transitions. These are: the universal versus the diverse; the determinate versus the indeterminate; social timing versus experiential temporality and linearity versus circularity. The practical resolutions are the behavioral manifestations of what in turn is conceptualized as the life span and its passages. Nevertheless, when no such passages could be invoked these constitutive dilemmas go astray and stop the logic of contemplating life as a discursive course. The social strategies employed to manage this impasse, otherwise known as old age, are the subject of the paper.
Key words: life course; life cycle; social time; social structure; age; construction; experience
כנס האתיקה של סוף החיים, מרכז אדמונד ספרא לאתיקה, אונ' תל אביב, 10 ביוני 2014
פרס רוטשילד אינו חריג. בפרס וולף היוקרתי, שיחולק ביום ראשון, זכו רק שמונה נשים, מבין 272. זהו פרס בינלאומי יוקרתי, שכמה מזוכיו זכו אחר כך גם בפרס נובל, המוענק בישראל למדענים ולאמנים מכל העולם, מאז שנת 1978. אפשר היה לחשוב שנשים כמעט ולא זוכות בגלל שמדובר בפרס מדעי, אבל גם בתחום האמנות זכו בפרס רק שתי נשים — לואיז בורז'ואה ורוזלי טרוקל.
בפרס נובל המצב הזה מוכר: רק 5% מהזוכים הן נשים. מאז 1901, רק 45 מתוך 876 הפרסים שהוענקו (כולל לארגונים) הגיעו לידי נשים (אחת, מארי קירי, זכתה פעמיים).
בפרס דן דוד, פרס בינלאומי יוקרתי המוענק בישראל בכל שנה מאז 2002, זכו עד כה רק שבע נשים. מספר הפרסים שהוענקו היה 76, כולל לארגונים, כך ששיעור הנשים בין הזוכים מעט גבוה יותר — 9%. אבל בשנים הראשונות, עד 2005 וכן בשנת 2009 וב–2012, לא מצאה ועדת הפרס אף לא אשה אחת הראויה לפרס.
בפרסים המוענקים רק לישראלים, פרס ישראל ופרס א.מ.ת, המצב מעט טוב יותר, אך גם בהם שיעור הנשים בין הזוכים נמוך מאוד. בפרס א.מ.ת (אמנות, מדע, תרבות) שמעניק משרד ראש הממשלה מדי שנה מאז 2002, זכו עד היום114 בני אדם, 16 מתוכם נשים, כ–14%. בשנים 2002, 2004 ו–2013, לא הוענק הפרס לשום אשה, כך שזה לא משתפר עם הזמן.
בפרס ישראל זכו עד היום 101 נשים (אם כוללים את הפרס שניתן לארגוני הנשים נעמ"ת, ויצ"ו ואמונה ב–2008), מבין 658 הפרסים שהוענקו, כ–15%. עם זאת, ברוב תחומי המדע זוכות נשים בודדות ולעתים לא זוכות נשים כלל.בקיאים בניהול הפרס, שעליו אחראי משרד החינוך, הסבירו כי בפרס מפעל חיים, שיעור הנשים מבין הזוכים גבוה יותר.
מלבד הכבוד, הפרסים מביאים לבעליהם גם כסף רב. זוכי פרס נובל מקבלים 8 מיליון קרונות (יותר ממיליון דולר), זוכי פרס וולף 100 אלף דולר, בפרס דן דוד מעניקים מיליון דולר לכל אחד משלושת ממדי הזמן — עבר, הווה ועתיד — ולעתים מתחלקים בהם שניים־שלושה זוכים. פרס רוטשילד מעניק לכל זוכה 50 אלף דולר, פרס א.מ.ת מזכה במיליון דולר אותם חולקים 12–7 זוכים, ופרס ישראל מזכה ב–75 אלף שקלים.
המידע הזה איננו סודי, הוא מפורסם באתרי הקרנות והפרסים. אבל כאשר ביקשנו הסברים, רוב הגופים האחראיים טענו כי ועדות הפרס אינן אחראיות על איתור המועמדים אלא הן ניזונות מגופי אקדמיה, תרבות וגופים ציבוריים, ואלה כמעט שאינם ממליצים על נשים כמועמדות. במטה פרס א.מ.ת, למשל, ציינו כי במשך השנים הוגשו 644 מועמדויות לפרס, מתוכן 83 נשים, 13%. בקרן יד הנדיב, המעניקה את פרס רוטשילד, אמרו כי "לצערנו, אחוז הנשים שמוגשת מועמדותן לפרס נשאר נמוך גם בשנת 2014, אז עמד על כ–10%".
מנכ"לית קרן וולף, ד"ר ליאת בן דוד, אמרה כי מעט מאוד מוסדות אקדמיים ומוסדות תרבות מציעים נשים כמועמדות לפרס והוסיפה כי "אנחנו מודעים לבעיה וחושבים עכשיו מה ניתן לעשות כדי לעודד את המוסדות להגיש נשים כמועמדות. אנחנו ניתן את הדעת איך ניתן לסייע ולפתור את הבעיה, אך נראה לנו שבעתיד יהיו יותר נשים מועמדות וזוכות, משום שיש גם את העניין הדורי — בעבר פחות נשים התעסקו במדע, ובפרס זוכים מדענים שהם כבר מבוגרים, בסוף קריירה עטורת שבחים. הפרס ימשיך להינתן על בסיס מצוינות, אך יש גם נשים מצוינות, וצריך לתת על כך את הדעת". לדבריה, בפרסים הניתנים על ידי הקרן לחוקרים צעירים יחסית, כמו פרס קריל, שיעור הנשים עומד על 21%.
פרופ' מיה בר־הלל, פסיכולוגית מהאוניברסיטה העברית, חברת המרכז לחקר הרציונליות של האוניברסיטה, טוענת כי לקרנות הפרסים נוח להשתמש בטיעון של מיעוט מועמדות. לדבריה, "גם כשמגישים נשים, רובן לא זוכות, ושיעור ההגשה גבוה יותר משיעור הזוכות. בתחום האקדמי הערכת איכות היא הרבה יותר סובייקטיבית מאשר בספורט למשל, אז אי אפשר להסתתר מאחורי טיעונים של אובייקטיביות. אם אפשר היה להראות שבאופן אובייקטיבי נשים פחות טובות, היה מקום לפרסים נפרדים לנשים, כמו באולימפיאדה. אבל איש לא יעז לומר שנשים פחות טובות. לכן טוב שכולם מתחרים יחד, אך רע שהנשים מיוצגות פחות". היא מוסיפה כי מניסיונה ארוך השנים באקדמיה, "אף אחד לא יעז לומר שנשים לא ראויות. האפליה מתרחשת בדרכים סמויות". היא מביאה כדוגמה ניסוי בו ביקשו מחוקרים להעריך מאמר מדעי בתחומם. חלקם קיבלו את המאמר תחת שם של מחבר גבר וחלקם תחת שם של אשה. התוצאות היו מובהקות: אלה שחשבו שהם קוראים מאמר של גבר, נתנו לו הערכה גבוהה יותר. גם הנשים שהשתתפו במחקר נהגו כך.
"אני לא חושדת באף אחד שהאפליה היא מודעת ומכוונת", אומרת בר־הלל, "עד כמה שאני יודעת השופטים כולם אנשים הגונים שמנסים לעשות עבודתם נאמנה, אבל ממה שידוע על הטיות חברתיות ושיפוטים חברתיים, הם מוטים בדרכים סמויות ולא מודעות, והדרך היחידה להילחם בכך היא לעשות מאמץ מכוון כדי להתגבר על ההטיות. אם נותני הפרסים והכיבודים לא יתאמצו למצוא נשים ראויות, הם עלולים לא לשים לב לעצם קיומן".
ד"ר יופי תירוש, משפטנית וחוקרת מגדר מאוניברסיטת תל אביב, סבורה כי "חברי ועדות הפרס מעריכים נשים כפחות טובות גם כשהן מביאות הישגים דומים", אך לדבריה, יש מחקרים לפיהם "נשים לומדות שאסור להן לדרוש שכר גבוה, להגיד על עצמן שהן הכי טובות וראויות לקידום או לפרס. אשה שטוענת, 'אני הכי טובה', נאלצת להתמודד לא רק עם הקול של הצנזורה הפנימית — 'איך אני מעזה לומר דבר כזה, מי אני?' — אלא גם עם תגובות שליליות מסביבתה. נשים שלוקחות 'יותר מדי' מקום, נתקלות בתגובות שליליות ולעתים אף אלימות".
תירוש טוענת כי "הרבה פעמים הזכייה לא נסגרת בוועדה, אלא במסדרון, בהבנות בין חברים, בלי דיון מעמיק או קריטריונים שקופים. בוחרים לוועדת הפרס או לוועדת האיתור 'אנשים מביני עניין', ש'אפשר לסמוך עליהם', ולעתים המשמעות היא שהם ימשיכו לשמר את ההגמוניה, מה נחשב איכותי במדע ואמנות".
ועדות פרסים לא צריכות לנמק מדוע העדיפו מועמד אחד על פני האחר. המתמודדים על הפרס אינם יודעים מי עוד מתמודד, והמפסידים אינם יודעים מדוע הפסידו ואחר זכה. יש ועדות שהרכבן חסוי בעת הדיונים על הפרס. באתר קרן וולף נכתב כי "דיוני הוועדות והמלצותיהן נשמרים בסוד גמור, ורק שמות הזוכים והנימוקים להחלטה מתפרסמים. החלטות הוועדות הן סופיות ואינן ניתנות לערעור". ניסיון לקבל מידע על הקריטריונים להענקת כל פרס הובילו לתשובה אחידה, אך ערטילאית מכל הגופים: הפרס מוענק על בסיס מצוינות בתחום.
ממשרד החינוך, האחראי על פרס ישראל, נמסר כי המשרד אחראי רק על מינוין של ועדות השיפוט, וכי "בהתאם לזאת, פועל המשרד לאתר בכל קטגוריה נשים, אשר יוכלו לכהן בוועדות השיפוט ואף לעמוד בראשן. המשרד ידאג באמצעות פרסום 'קול קורא' לעודד את הציבור להגיש מועמדותן של נשים לקבל את הפרס בקטגוריות השונות".
מהנהלת פרס א.מ.ת נמסר כי מדי שנה "מושקעים סכומים נכבדים במטרה לקרוא לציבור הרלוונטי, הכולל נשים, להגיש מועמדות". עוד נמסר כי במטרה לעודד יותר נשים להגיש מועמדות, פונה הפרס גם לארגוני נשים, לרבות הוועדה למעמד האשה בכנסת. "הטענה בדבר קיפוח נשים לכאורה משוללת כל יסוד", נמסר. "ככל שיותר נשים יוגשו או יפעלו כדי שתוגש מועמדותן כך יעלה אחוז הנשים הזוכות".
מיד הנדיב נמסר כי "אנו שותפים מלאים לרצון לראות ייצוג שוויוני יותר של נשים בכל שלבי הקריירה המדעית. הקרן מפעילה מספר תוכניות של פרסים ומלגות, בכל התוכניות האלו אנו מבצעים מעקב אחרי הגיוון המגדרי של הזוכים. באופן לא מפתיע, ככל שהתוכנית מכוונת לאוכלוסייה צעירה יותר, עולה ייצוגן של הנשים בקרב הזוכים (לדוגמה, נשים זוכות בכ–35% ממלגות הפוסט־דוקטורט של הקרן בשנים האחרונות, שיעור הדומה לשיעור המועמדות למלגה). תיקי המועמדים נבחנים בידי ועדה של חוקרים מובילים, הכוללת מדעניות בכירות. מספר הזוכות הנמוך בפרס רוטשילד משקף במידה גדולה את ההיסטוריה של פרס המיועד לאקדמאים בכירים. בעשורים הראשונים לחלוקתו היו מעט מאוד נשים בדרגות האקדמיות הרלוונטיות. אנו מקווים שהפניית תשומת הלב לייצוגן החסר של נשים בקרב זוכי פרסים אקדמיים יתרום לעלייה משמעותית במספר הנשים שתוגש מועמדותן לפרס רוטשילד".
מקרן וולף נמסר כי הזוכים בפרס נבחרים על ידי ועדות שיפוט בינלאומיות, המתמנות בכל תחום מחדש מדי שנה וכי הזוכים נבחרים מתוך רשימת מועמדים מכל העולם, שמועמדותם מוגשת לקרן על ידי גופים שונים. "יש להדגיש שהזוכים נבחרים אך ורק על בסיס מצוינות מוכחת", נמסר, "ללא הבדלי לאום, גזע, דת או מגדר. מועצת קרן וולף החליטה זה מכבר להתכנס עוד השנה ולדון בדרכים לעודד את המוסדות להשכלה גבוהה בארץ ובעולם להגדיל את מספר המועמדות שהם מגישים לוועדת הפרס".
מפרס דן דוד נמסר כי מועצת המנהלים של הפרס עושה מאמץ רב להגדיל את מספר הנשים המשתתפות בכל ההיבטים הקשורים לפרס. הזוכים, נמסר, "נבחרים על ידי ועדות חיפוש בינלאומיות ואוטונומיות, בהן חברים המומחים המובילים בתחומם והקריטריון המנחה הוא תרומה משמעותית לתחום. נראה כי הסבר אפשרי למיעוט נשים שזכו עד כה בפרס, הוא העובדה שהוא מוענק לאישים שהגיעו להישגים לפני שנים, בתקופה שבה מיעוט נשים יחסית עסקו בעבודה מדעית או אקדמית". עוד נמסר כי בקרב הזוכים במלגות (10% מכל פרס) נשמר איזון מגדרי: מתוך 22 מלגות שחולקו השנה 15 הוענקו לנשים וב–2012, הוענקו לנשים שמונה מתוך 20 מלגות.
בטורו האחרון חיבר יוסי שריד בין כמה תופעות בחברה הישראלית, והצביע על נקודות שפל חדשות של גזענות, אלימות ופשיזם ("הארץ", 16.5). בצדק קישר בין טרור נערי הגבעות נגד פלסטינים להחלטתו של שר החינוך ללמד את ילדי הגן על השואה, ולחקיקה הגזענית הפושה בכנסת. כל אלה מלמדים שהממשלה רוצה שנחשוש, שנרגיש קודם כל יהודים ורק אחר כך אזרחים, ושלא נעלה שאלות על צדק חברתי וכלכלי.
את דבריו חותם שריד בעניין נוסף שעליו הוא מלין — הבחירה התמוהה בעיניו של נושא המשפט המבוים שהתקיים בשבוע שעבר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. המשפט הפומבי עסק בשאלה האם חברות תעופה רשאיות לגבות כרטיס טיסה כפול מנוסעים שמנים. שריד טוען במרומז שזו דוגמה לאסקפיזם של האקדמיה הישראלית ולהתנערותה מעיסוק בסכסוך ובאפליית ערבים, אך טרונייתו משחקת לידיהם של בנימין נתניהו ושאר חברי הממשלה והכנסת מימין, הרוצים שהציבור הישראלי יחיה בפחד מתמיד מפני האויב מבחוץ. מנטליות מצב החירום משרתת את השלטון הישראלי מאז קום המדינה, על מנת להחליש טענות בדבר אי שוויון וצדק בבית פנימה.
לו הקדשנו את המשפט המבוים לסמכותו של בג"ץ למנוע התקפה באיראן, למשל, היינו עושים בדיוק את מה שממשלת ישראל מייחלת שנעשה: נעסוק אך רק בהיבט הביטחוני של חיינו כאן. אפליית שמנים היא נושא לא פחות פוליטי מאפליית ערבים, ושתי צורות האפליה קשורות בטבורן. ממש כמו ערבים בנתב"ג, גם שמנים נשלפים מן התור. הם מתבקשים לשלם כרטיס כפול, או לחכות לטיסה הבאה אם אין שני מקומות פנויים. לאחר 11 בספטמבר אמר בכיר בממשל בוש, שאל־קאעדה הוא האויב של ארה"ב מחוץ, ואילו השמנת היתר היא האויב מבית. שמנים וערבים, ויש שיאמרו גם מזרחים, נושאים תמידית את אות הקלון של שונותם, ומפנימים את החרפה.
זכויות שמנים הן החזית הבאה של מאבקים לזכויות אזרח. לנשים ולשחורים יש עוד הרבה תקרות זכוכית לפרוץ, אבל הם הצליחו לפחות לגרום לסקסיסטים ולגזענים להסס מלבטא את עמדותיהם בגלוי. שמנים לעומת זאת עדיין חשופים להתקפות מילוליות נטולות עכבות, לאפליה בעבודה ובמחירי שירותים, להדרה ממקומות בילוי ולהזנחה ושיפוטיות מצד הממסד הרפואי. עיון בנתונים על אפליית השמנים היה מלמד את שריד, כי יש מתאם גבוה בין השמנה לעוני, כך שגביית כרטיס כפול משמנים היא אפליה עקיפה של ערבים, חרדים ומזרחים — הקבוצות העניות בישראל, שבהן כפי הנראה שיעורי ההשמנה גבוהים יותר מאשר בקרב יהודים אשכנזים חילונים.
ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב
זה המשקל שהמציאה Marylin Wann, פעילת זכויות שמנים בולטת בארה"ב, שימו לב לערכים על הסקאלה
עם האזכור הזה פותחת ד"ר יופי תירוש, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב את מאמרה שכותרתו: "משקל גוף: קטגוריה חדשה במשפט הישראלי". החיבור עוסק בהיבטים המשפטיים של היחס החברתי והממסדי לאנשים בעלי משקל עודף. המאמר משרטט בקווים חדים את האופן שבו מוקעים בעלי משקל עודף וזוכים ליחס חריג כמעט בכל אשר יפנו – בחברה, בממסד, באקדמיה, בשוק העבודה, בעולם העסקים והשירותים ובכוחות הביטחון. תירוש מתארת כיצד הפך המשקל העודף לסמל כשלון ולמושא לזלזול בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם.
במחקר שנערך באוניברסיטת ניו יורק ופורסם בינואר 2013 וכלל יותר מ–4,000 משתתפים, העדיפו כמחצית מהם לאבד שנת חיים מאשר להשמין. 15% אף העדיפו לאבד עשור מחייהם על פני השמנה, שליש העדיפו להתגרש מאשר להשמין ורבע העדיפו לאבד את היכולת להוליד ילדים על פני השמנה.
אם קיימת זכות להיות עם משקל עודף, כפי שטוענת תירוש, קשה עד בלתי אפשרי לתבוע אותה. ואכן, לא כל יום עומדת לבעלי המשקל העודף ההזדמנות להתקומם ולהעמיד למשפט את אלה שמעניקים להם, לתחושתם, יחס חריג או מפלה לרעה. השבוע נקרתה להם הזדמנות, אם כי תיאורטית, לשטוח חלק מטענותיהם. המשפט המבוים שנערך ביום שלישי האחרון בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב העמיד במרכזו את השאלה "האם חברות התעופה רשאיות לגבות כרטיס טיסה כפול מנוסעים שמנים?".
המקרה שנדון הוא מקרה פרטי מפוברק שהותאם לצורכי תרגול והדגמה. ארבעה תובעים, לכאורה, יוצגו על ידי פרקליטי התביעה – סטודנטים נלהבים ונחושים מהפקולטה: עמותה שנלחמת בתופעה של אפליית אנשים במשקל עודף, אדם בעל משקל עודף כתוצאה מבעיה תפקודית בבלוטת התריס, דוגמנית אופנה של מידות גדולות המרבה לטוס לחו"ל לצורכי עבודה ועובדת ניקיון קשת יום שילדיה ניזונים מג'אנק פוד בשל היעדרות ממושכת שלה ושל בעלה נהג המשאית. הארבעה החליטו להגיש תביעה נגד חברת התעופה הפרטית הדמיונית "שחקים", על רקע החלטתה לגבות מחיר כפול מנוסעים שהם בעלי מדד 35 BMI (מדד מסת הגוף – ע"א) ומעלה. על פי נהלי החברה, לכאורה, נדרשים אותם נוסעים לרכוש מראש כרטיסים עבור שני מושבים. "בית המשפט" היה מלא עד אפס מקום והקהל קיבל בעמידה את שלושת השופטים שלוהקו לתפקיד: שופט בית המשפט העליון חנן מלצר, ד"ר אביחי דורפמן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה ועו"ד אורנה לין.
התרחיש המשפטי, שאותו טוותה תירוש כמנחה האקדמית של המשפט, אינו תלוש והוא שואב השראה מהמציאות. מדיניות תשלום עבור בעלי משקל עודף מתקיימת בחלק מחברות תעופה בעולם, באופן נחרץ או מתפשר יותר. חברות תעופה מתלבטות כיום כיצד להתמודד עם נוסעים בעלי משקל עודף, על רקע התרחבות התופעה של השמנת יתר. חברת התעופה סמואה אייר, המפעילה טיסות באזור האוקיינוס השקט, הודיעה בשנה שעברה כי מחירי הטיסה ייקבעו על פי משקלם של הנוסעים בצירוף משקל המטען שהם נושאים עמם. חברות תעופה כמו סאות'ווסט איירליינס ויונייטד איירליינס מבקשות מנוסעים בעלי משקל עודף לרכוש מושב נוסף במטוס. חלק מהחברות החליטו כי נוסע שאינו יכול לסגור את חגורת המושב או שישיבתו אינה מאפשרת הורדת ידית הישיבה, יוטס על בסיס מקום פנוי במטוס בשורה בה יוכל לשבת בשני מושבים סמוכים.
בישראל התופעה של השמנת יתר נפוצה פחות בהשוואה לארה"ב, ובחברות התעופה הישראליות אין מדיניות מוצהרת אך הן מצפות מנוסעים עם עודף משקל חריג להיות מודעים למצבם ולעובדה שמושב יחיד לא יספיק עבורם ולרכוש על דעת עצמם שני מושבים. שינוי המדיניות בנוגע לחיוב משקל גוף עודף גם זוכה מעת לעת לתמיכה מצד כלכלנים, דוגמת הכלכלן הנורווגי, פרופ' בהראט בהאטה מאוניברסיטת סון אוג פיורדנה, שטען כי חברות התעופה צריכות ללכת בעקבות מגזרי תחבורה אחרים ולהתחיל לגבות מחירים לפי נפח ומשקל.
בקמפוס התל אביבי הוצבו בפני הרכב השופטים סוגיות מאתגרות שנוגעות לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הזכות לאוטונומיה של אדם על גופו אל מול הפגיעה בשכנו (למושב), זכות חופש התנועה וכן שאלות כמו האם זו אפליה על בסיס מידות גוף, האם ראוי אדם עם משקל עודף ליחס של אדם בעל מוגבלות ועד לשאלת הלגיטימיות הכלכלית־מסחרית שבדרישת תשלום נוסף עבור משקל גוף.
הסטודנטים, "עורכי הדין" מטעם התביעה ניסו להילחם את מלחמתם של הנוסעים בעלי המשקל העודף וטענו כי מדיניות חברת "שחקים" אינה חוקית ומשפילה, מקפחת ופוגעת בזכויות היסוד של התובעים ושל הציבור השמן בכלל. הם גם יצאו נגד ההנחה לפיה משקל גוף הוא שאלה של בחירה ותלוי בלעדית בצריכה מאוזנת של קלוריות וביצוע פעילות גופנית. הם אף הציגו מחקרים המצביעים על כישלון דיאטות בטווח הארוך וכן מנו סיבות רפואיות שגוזרות על אדם משקל עודף. בנוסף, טענו עורכי הדין כי גם אם הופך אדם לבעל משקל עודף מבחירה, אין זה ראוי לדרוש ממנו באופן עקיף או ישיר לרזות. יתרה מכך, יש לכבד את זכותו להיות עם עודף משקל ולהקביל אותה לזכות חופש הביטוי או לחופש דת וכי יש לראות באוטונומיה על משקל הגוף היבט של כבוד האדם וחירותו.
נציגי חברת התעופה כפרו כמובן בטענות. הם טענו כי מדיניות זו מתחייבת בין היתר מסיבות כלכליות שנגזרות עליה בשל התחרות בענף התעופה והציגו מחקר אמריקאי לפיו בשנים האחרונות גרם עודף משקלם של נוסעים לעלייה בצריכת הדלק שהגיעה ל–1.35 מיליארד ליטרים. הם ציינו כי חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים אינו חל על בעלי המשקל העודף וכי רף המשקל שנקבע לרכישת כרטיס כפול – 35 BMI – משקף רק מקרי השמנה קיצוניים.
התביעה נדחתה ברוב של שני שופטים (מלצר ודורפמן), ולין קיבלה אותה. "התובעים לא ביססו בצורה הנדרשת את טענתם בדבר מוגבלותו של אדם כבד משקל", קבע מלצר. "אני מתקשה לראות כיצד עודף משקל עומד בכך. לא מצאנו ממש כי מדיניותה של הנתבעת פוגעת ביכולתם של הנתבעים לצאת את הארץ ועומדות בפניהם עוד מספר חלופות".
אירוע המשפט המבוים שהתקיים השבוע בפקולטה היה הצלחה מסחררת, ומשך יותר מ-300 אורחים. הקהלה לא נותר פאסיבי: כב' השופט חנן מלצר, ראש ההרכב, ביקש מהנוכחים בקהל לתפקד גם כחבר מושבעים. הצבעת הקהל בסוף האירוע הלמה את התפלגות הדעות בקרב השופטים. שני שליש מהקהל ושניים משלושת השופטים חשבו שחברת התעופה צודקת במדיניות שלה לגבות כרטיס טיסה כפול מנוסעים שמנים וכי אין בסיס חוקי להתערב בשיקוליה המסחריים, ואילו שליש מהקהל, ושופטת אחת, קיבלה את טענת התובעים ונציגותיהם שהמדיניות מהווה אפליה, פגיעה בכבוד האדם ופגיעה בפרטיות.
וכאן אפשרו לצפות בוידיאו של האירוע.
עוד עדכונים בהמשך (רמז – המשפט המבויים מעורר הדים מעל דפי הארץ מהיום).
יופי תירוש 