תאגיד השידור הציבורי סבר שאין צורך בממונה על מגוון בגוף החדש – וידע מדוע

״מזרחית. ערבי. מכוער. מתסיסה. לתכניות דת רק אם חייבים״. אלה ההערכות ״המקצועיות״ שהועלו על הכתב בישיבות הליהוק והשיבוץ של עובדי תאגיד השירות הציבורי, כפי שנחשף בהארץ אמש. ואם זה מה שהועלה על הכתב, קשה לדמיין מה נאמר אך לא נכתב.

בקריאת התחקיר של גידי ויץ והילו גלזר נזכרתי בבקשתן של עובדות רשות השידור, שפנו אליי בזמן הקמת התאגיד כדי לבקש גיבוי משפטי למאמציהן להבטיח שתהיה בגוף החדש ממונה על שוויון ומגוון. הן כנראה ידעו היטב מדוע נחוצה ממונה כזאת בגלגול החדש והמתהווה של רשות השידור. פיתוח מודעות ומנגנונים למניעת אפליה ולקידום מגוון אנושי הוא היום המינימום הנדרש היום מכל ארגון, בוודאי ציבורי, קל וחומר חשוב ובעל כוח השפעה כמו גוף שידור מרכזי. שיגרתי מכתב וחוות דעת משפטית שנכתבה בהתנדבות כמה שנים קודם בהקשר דומה עבור תא העיתונאיות, ליו״ר התאגיד, מר גיל עומר (שנראה שאין לו חשבון פייסבוק). פנייתי אמנם נענתה (לא טריוויאלי במקומותינו), אך נהדפה בנימוס "המועצה מנחה את הנהלת התאגיד להקפיד על יישום מדיניות התאגיד, משכבר, בדבר מתן ייצוג הולם, מגוון וראוי לכלל החברה הישראלית, בכל הנוגע להרכב כוח האדם המשתתף בשידורים ובהפקתם וזאת ככל שניתן בכל הדרגים ובכל התפקידים בשידור ומחוצה לו".

על זה נאמר, וואלה. או בשפה שאולי רצויה יותר בתאגיד, נו שוין. להגיד שהנחינו את ההנהלה להקפיד על ייצוג ומגוון בתרבות ארגונית המתבססת על תיוגים קלישאיים של עובדים על פי מוצא, דת ומראה, זה ממש כמו שהורה יצעק על הילד שלו שאסור לצעוק. או כמו שהמועצה להשכלה גבוהה, בתחום הקרוב אליי יותר, פוטרת את עצמה מהאחריות לאפליית מרצות במסלולים לחרדים בכך שהיא מאפשרת למוסדות האקדמיים להפלות מרצות ולמנוע מהן ללמד בכיתות גברים חרדים, אך באותה נשימה מרגיעה בתשובתה לבג״ץ שהיא מזכירה למכללות ולאוניברסיטאות את חובתן לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

וזה מבלי להתייחס לניתוק ולזלזול בציבור הצופות, שעולה מפסילת אנשי רנסנס מרחיבי דעת כמו אורן נהרי או דוד ויצטום, וגם לחיפוש חסר הבושה אחרי עיתונאים צייתנים, שיעשו את דבר אדונם החדש. זה מודל שסותר בתכלית את התכונות שצריך היה לחפש אצל עובדים בגוף שידור חדש. הדברים קשורים כמובן. ידע וחשיבה עצמאית מעניקים כנראה יותר מדי כוח לשיטת ההנהלה, בגוף שמתחוור היום שהחזון שבבסיס הקמתו היה רחוק מהקמת גוף עיתונאי עצמאי שראוי לראותו כחלק מהרשות הרביעית.

אתמול בלילה שלח לי משפטן צעיר ומבריק, עוזר הוראה לשעבר בקורס ״אפליה״, את תחקיר הארץ. הודעתו הנילווית ללינק ששלח מדברת בעד עצמה: ״שולח לך לגיבוי, ׳שיהיה׳. זו כתבת תחקיר מטורפת, על מדיניות בחירת העובדים לתאגיד השידור והקריטריונים שעל בסיסם הם נבחרו, כולל ההנמקות (דלף החוצה). פשוט זהב ל׳אפליה׳ ודומיו״. חצי הכוס המלאה היא שלעתים נדירות נופלות לידי חוקרי אפליה תעסוקתית הוכחות כה ברורות לכוחם ההרסני של סטריאוטיפים, סטיגמות והטיות.

מכתבי ליו״ר התאגיד, חוות דעתי המשפטית, ותשובת גיל עומר. ולמבקשים ולמבקשות להתעמק, כאן מאמר אקדמי שמסביר את כוחם הרע של מינויים זמניים בפגיעה בשוויון ובייצוג ההולם, וכאן מאמר (הראשון שפרסמתי כסטודנטית לתואר ראשון) על איך משיגים ייצוג הולם אם מתכוונים לכך ברצינות. אמנם תיכף ימלאו לו עשרים, אבל נראה שהוא רלוונטי מתמיד.

חזקו ואמצו, אנשי ונשות התקשורת בישראל 2018. אני לא מקנאה בכם. וגם לא בנו, הציבור שזקוק לכם, בועטים, עצמאיים ובאים מכל שדרות החברה הישראלית וגווניה, להגנה על הדמוקרטיה.

ההתכתבות עם מר גיל עומר: Screen Shot 2018-08-04 at 2.57.32 AM Screen Shot 2018-08-04 at 3.02.44 AM.png

דוח ״אחים לנשק״ והארגונים והנשים המסוכנים לישראל

הציצו בדוח של ארגון אחים לנשק ממרץ 2018, ואל תפספסו את העמוד הראשון, כדי לדעת שויצ״ו, חושן ושדולת הנשים הם ארגונים מסוכנים לבטחון המדינה. אל תחמיצו גם את העמוד האחרון, כדי ללמוד על האישה המסוכנת לבטחון המדינה שבאתר שלה אתם מבקרים כעת. וכאן הקלטות מפאנל בכנס שדרות לחברה, עם הדובר מטעמם, אני, ואחרות. וכאן מדווח אתר כיפה (״מדווח״ זה פועל מעט מחמיא מידי אבל נדיבות זה חשוב) על ההירואיות של נציג הארגון בפאנל, ״לבד מול כולן״, לרבות מולי, שמסתבר שהיו לי מעשים אנטי פטריוטיים ״להודות״ בהם ולעשות ״גילוי נאות״, כדי שידע הקהל עם איזו דמות אנטי-פטריוטית הוא מתעסק, כמו חתימה על עצומות תמיכה בארגונים אזרחיים שנתונים להתקפות דלגיטימציה וסתימת פיות.
האמת? שאפו על השעות הרבות שהושקעו בתחקיר. מעניין מי מממן את השעות הללו. יש לי הרגשה שאני ואתם, בדרך פתלתלה כלשהי שיהיה קשה מאוד לחשוף. מצד שני, אולי שווה עוד סיבוב של מאמץ מוגבר של בילוש מקרתיסטי, שמי יודע, אולי יניב משהו משמעותי, שיוכיח באמת עד כמה חברותיי ואני מסוכנות לבטחון המדינה כי אנחנו טוענות את הטענה השערורייתית שהשוני הביולוגי בין נשים לגברים לא צריך להשאיר אותן במטבח ובמשרדי השלישות, ושישראל טובה יותר תהיה ישראל שבה הצבא וערכים מיליטריסטים אינם כה מרכזיים.

Screen Shot 2018-03-07 at 9.59.29 PM

התיקונים לפקודת השירות המשותף, דצמבר 2017

מסמך השינויים בפקודת השירות המשותף, שפורסמו בדצמבר 2017. ובאותו הקשר, כאן ראיון בגלי צה״ל דקות אחדות אחרי שפורסמו השינויים. כאן מיפוי מה שקורה בצה״ל בהקשר ההדרה הכללי מח״כ מרב מיכאלי. וכאן מאמר על הצבא שבו מסתכלים יותר ויותר למעלה לשמים ופחות ופחות קדימה ולצדדים (כי אולי העיניים יפגשו חיילת, ועוד בחולצה לבנה).

קצינים ונגדים

עקב הדיון בעתירה שייזמתי, מל״ג חויבה לפתוח את תוכנית החומש שלה לעיון הציבור

בג״ץ: על מל״ג לנהוג בשקיפות רבה יותר בנוגע למסלולי הלימוד לחרדים כדי למנוע אפליה

חוקרים באקדמיה עתרו בדרישה לשבץ גם מרצות במסלולי הלימוד לחרדים ולצמצם את ההפרדה בין המינים במוסדות לכיתות הלימוד בלבד. השופטים קבעו כי יש להקטין ככל הניתן פערי שוויון

לקריאת הכתבה באתר ״הארץ״

המל״ג מכירה בכך שיש בעייתיות בהסדרי ההפרדה בין המינים בקמפוסים החרדיים, עוד טרם הדיון בעתירה שיזמתי

חרדים באקדמיה: סוף לאפליה המגדרית?

המל"ג הודתה כי בחלק ממוסדות ההשכלה הגבוהה המיועדים לחרדים מונהגת הפרדה בין אנשי המנהלה, כך שסטודנטים מקבלים שירותים מגברים בלבד, וכן ציינה כי הדיווחים על אפליה של מרצות בקבלה לעבודה "מטרידים". בהנחיות החדשות שפירסמה המל"ג נאסר במפורש על כל הפרדה מגדרית למעט בכיתות הלימוד עצמן. "מדובר בהישג ראשון, אך אין להסתפק בו"
מורן רגב, 18.3.2015

הישג בעקבות הגשת עתירה לבג"ץ: המל"ג הוציאה הנחיות חדשות ובהן אסרה על הפרדה בין גברים ונשים, למעט בכיתות הלימוד של המסלולים החרדיים. כמו כן, נאסרה הדרת נשים מהסגל המנהלי ונקבע כי היא תפעל למיגור אפליה של המרצות הנגרמת בשל האיסור על הוראת נשים בפני חרדים.

ביום חמישי הקרוב (19.3) צפוי להתקיים דיון בעתירה שהוגשה לבג"צ בחודש אוקטובר האחרון. בתשובת המל"ג לעתירה, שהוגשה השבוע ביום 12.3, קיבלה המל"ג חלק מטענות העותרים עוד לפני קיום הדיון. המל"ג הודתה כי בחלק ממוסדות ההשכלה הגבוהה המיועדים לחרדים מונהגת הפרדה בין אנשי המנהלה, כך שסטודנטים מקבלים שירותים מגברים בלבד, וכן ציינה בתשובתה כי הדיווחים על אפליה של מרצות בקבלה לעבודה "מטרידים".

בהנחיות החדשות שפירסמה המל"ג נקבע כי המל"ג אוסרת במפורש על כל הפרדה מגדרית למעט בכיתות הלימוד עצמן, וכי היא אוסרת על הפרדה בשירותים המנהליים. כמו כן, נאסרה אפליה על בסיס מגדר בקבלה לסגל ההוראה. עוד הודיעה המועצה כי בכוונתה לאכוף את ההנחיות על המוסדות אשר לא יעמדו בהם.

בתשובתה הודתה המל"ג כי בחלק מהמוסדות אכן נאסר על מרצות ללמד בכיתות של גברים, וכי עד לשנת 2014 ניתנה התמיכה הכלכלית באמצעות מלגות לסטודנטים חרדים בלבד, תוך מניעת מלגה דומה מסטודנטיות חרדיות.

גברים חרדים בישראל. המל"ג מתווה כיוון, אך האם הם ישנו את סדרי עולמם?  (צילום: רויטרס)
גברים חרדים בישראל. המל"ג מתווה כיוון, אך האם הם ישנו את סדרי עולמם?(צילום: רויטרס)

העתירה הוגשה על-ידי ד"ר יופי תירוש באמצעות עורכי-הדין חגי קלעי, אורנה לין ואסנת לונגמן בחודש אוקטובר האחרון. זאת בעקבות פניות של סטודנטיות חרדיות אשר עיקר טענותיהן נסוב סביב העובדה שלא כל מסלולי הלימוד פתוחים בפניהם למרות שהם פתוחים בפני חרדים גברים, וכן קבלו נגד אכיפה נוקשה של הסדרי ההפרדה.

לקריאת המאמר ב-Ynet

התרומה החילונית להדרת נשים/ יופי תירוש וזהר כוכבי בהארץ

רות קוליאן, אשה חרדית, ביקשה מבג"ץ לקבוע שיש לשלול מימון ממשלתי ממפלגות שאינן מאפשרות לנשים להיבחר. העתירה אמנם נמחקה לפני שבוע וחצי, אך חשוב לדון בעניין העקרוני, למקרה (הסביר) שתוגש עתירה דומה בעתיד. משפטנים רבים שאתם שוחחנו סבורים שזו סוגיה מורכבת; היא מציפה שאלה שספרים בפילוסופיה פוליטית ניסו להשיב עליה: כמה סובלנית יכולה להיות מדינה ליברלית להפרות של זכויות אדם בקרב מיעוט תרבותי.

ואולם, לנו נראה כי העתירה פשוטה והתשובה המשפטית לה פשוטה. די היה במשפט אחד כדי לבסס את הטיעון של העתירה: מפלגות החוסמות את דרכן של נשים להיבחר, שוללות מהציבור את הזכות לבחור בהן, ולכן אינן חוקיות. הטיעון של קוליאן היה פחות גורף. היא לא ביקשה מבג"ץ לפסול מפלגות המדירות נשים, אלא רק למנוע מהן מימון של המדינה. היא ביקשה מבג"ץ לקבוע שמדינה המצהירה שהיא מחויבת לזכויות אדם, לא תממן מפלגות המפירות זכויות אלה. קוליאן אף היתה מוכנה לפשרה לפיה לא יישלל המימון כליל, אלא רק חלקו היחסי לפי שיעורן של הנשים בעלות זכות ההצבעה. סעד מרוכך זה מצמצם את הדילמה, משום שהוא פוגע פחות ברעיון הסובלנות התרבותית.

המתלבטים בנושא אומרים שלא ברור שעל הרוב לכפות את דעתו על תרבות המיעוט. אבל זו אמירה שמשקפת הבנה שגויה של מהי אותה תרבות של המיעוט. בעיניהם, התרבות של החרדים בישראל היא התרבות של ההנהגה התורנית. אבל הקולות הקיצוניים ביותר בתוכה נשמעים באופן הכי ברור, והם מושכים אחריהם את הרוב אל עבר כללי צניעות והפרדה מחמירים יותר ויותר. זו תפישה שגויה, משום שהיא מזהה את תרבות המיעוט עם החזקים, שלא בהכרח מייצגים אותה נאמנה.

כך מושתקים קולותיהם של מנהיגים חרדים מתונים, המתנגדים לאוטובוסים נפרדים ולמדרכות נפרדות, והתומכים בלימודי ליבה לחרדים. חמור מכך, ההבנה הלקויה הזאת משתפת פעולה למעשה עם ההשתקה וההחלשה של אנשי הקהילה החרדית, שזכויותיהם נפגעות על ידי קהילתם; הנשים החרדיות למשל, שגם הן חלק מהמיעוט החרדי. כשהרוב הליברלי מסרב להחיל את הקווים האדומים של הגנה על זכויות יסוד על קבוצת המיעוט התרבותי, הוא משכפל את הפגיעה בנשים חרדיות: עכשיו הן מדוכאות לא רק על ידי ההנהגה החרדית, אלא גם על ידי הרוב, המצהיר שהוא מחויב לשוויון.

יש הטוענים כי מוטב שהשינוי יבוא מתוך הקהילה החרדית עצמה, בלי כפייה מבחוץ. אבל אם עתירתה של קוליאן איננה שינוי מבפנים, אזי שינוי מבפנים מהו? בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות ניסו נשים חרדיות להתמודד בצפת, בירושלים, באלעד ובפתח תקוה. רובן הסירו את מועמדותן תחת לחץ ואיומים באלימות. הנשים החרדיות אומרות למעשה לרוב הדמוקרטי, אם לא תעזרו לנו, תנציחו את השתקתנו על ידי הקיצונים בקרבנו.

טיעון נוסף הוא שהתערבות בהליכי הבחירה הפנים־חרדיים איננה דמוקרטית. זו טענה מופרכת: איש לא מונע מחרדים המתנגדים לשילוב נשים ברשימות לכנסת, להצביע רק למפלגות שאין ברשימתן נשים. לכן, דווקא בעתירה כזאת יש כדי לחזק את ההליך הדמוקרטי. השתתפותן של מפלגות חרדיות בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות מחייבת אותן לקבל את כללי המשחק הבסיסיים של הדמוקרטיה, ודמוקרטיה לא יכולה להעניק גושפנקה למפלגות לא דמוקרטיות.

בשנות ה–20 של המאה הקודמת התנהל מאבק סוער ביישוב היהודי בארץ: בהנהגה החרדית תבעו לשלול מנשים את הזכות להשתתף בבחירות למוסדות היישוב. גם הרב קוק, מאבות הציונות הדתית, הצטרף לדרישה. זה לא כל כך מפתיע בתקופה שבה זכות הבחירה לנשים היתה לחלוטין לא טריוויאלית, ובמדינות כמו שווייץ וצרפת נשים לא הצביעו. החוגים הדתיים איימו לפרוש ולפרק את הקואליציה הציונית השברירית, שאיפשרה בסופו של דבר את ההכרזה על הקמת המדינה.

תארו לעצמכם שהרוב הליברלי היה אומר אז, "זו התרבות שלהם, ולא ראוי שנתערב ונכפה את דרכנו. אחדות העם חשובה יותר". תחת זאת, ההנהגה הציונית הכריזה בקול צלול וברור שפגיעה כזאת בזכות הבחירה לא תעבור, גם במחיר פילוג. היום נראה לנו ברור מאליו שנשים חרדיות מצביעות. זה אפילו נראה טבעי למנהיגים החרדיים, מה גם שהם זקוקים לקולות הנשים. הם לא רואים בכך איום על תרבותם או על צביון חייהם.

כעת נותר רק לקוות שאם שוב תוגש עתירה בעניין, לבג"ץ יהיה האומץ להחליט את ההחלטה הראויה והצודקת. המשך דרכה של ישראל, הנאבקת על צביונה הדמוקרטי, מוטל כאן על כף המאזניים, לא פחות. כפי שאמר השופט מישאל חשין, לפעמים קולו של שלטון החוק הוא זך וטהור כקול הפיקולו. אל לו לקול זה להיבלע בהמולה.

ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ד"ר כוכבי הוא עורך באוניברסיטה הפתוחה

לקריאה באתר הארץ

5 דקות על אפליית שמנים

צפו בתלמידתי ניצן גרין – אחת מארבע הטוענים המעולים במשפט המבויים על זכויות שמנים שהתקיים במאי האחרון בפקולטה למשפטים בת"א בהנחייתי – בשיחה עם בן כספית ועם מעיין קרת (מדקה 13:30). כיף לראות שמושג שטבעת בכתיבתך האקדמית – הזכות להיות שמן – "תופס" ומקבל חיים משל עצמו.

איך להשליט את דעתך תמיד בכל ארגון ב-13 צעדים. מוקדש בהערכה לח"כ סתיו שפיר, חברת ועדת.הכספים, לעו"ד חגי קלעי, שמייצג אותה בעתירה נגד העברות הכספים במשרד האוצר, וכן לח"כ ניסן סלומינסקי, יו”ר הוועדה

1. שלוט בתדירות הישיבות.

2. שלוט בהגדרת נושאי הישיבה.

3. שלוט במשך הישיבה. אם חשוב לך להעביר החלטה בעלת השלכות כספיות וארגוניות דרמטיות, קצר את משך הישיבה מראש, באופן חריג ובשל מחוייבויות קודמות. כך לא יהיה זמן לדיון משמעותי ותעביר את ההחלטה הרצויה לך.

4. הקפד על סדר יום קבוע מראש. גלה גמישות רק כשזו משרתת את האינטרסים שלך.

שפיר סלומיאנסקי

5. הקפד על רשימת דוברים מסודרת. גלה גמישות רק כשזו משרתת את האינטרסים שלך.

6. הקפד על סדר הדוברים. גלה גמישות רק כשזו משרתת את האינטרסים שלך.

7. הקפד על משך הזמן שמקבל כל דובר. גלה גמישות רק כשזו משרתת את האינטרסים שלך. אל תקבע כללים ברורים לגבי משך הדיבור (למשל 5 דקות לכל דובר). אם כללים כאלה קבועים מראש, גלה נוקשות לגביהם, למעט כאשר גמישות משרתת את האינטרסים שלך. כאשר הדוברים אינם לרוחך, הזכר לנוכחים שהזמן רץ ודחוק בדוברים לקצר.

שפירסלומיאנסקי
8. כאשר כל האמצעים הקודמים נכשלו ומופנות אליך שאלות קשות, גלה את הצד הרגשי והרגיש שלך, הילד שבפנים, שנפגע בקלות. אחרי כמה שניות, כשתתעשת לכאורה מהפגיעה העצומה ותאזור כוח להמשיך בדיון הענייני, אל תשיב לשאלה באופן ברור. ונסח את התשובה באופן המתואר בסעיף 13.

9. שלוט במספרן ובנוסחן של ההחלטות להצבעה. במקרה של מחאה של משתתפים שעמדתם לא יוצגה, טען בחיוך מתרפס שאולי אתה באמת פשוט לא מבין, אבל באמת שאין זמן וצריך לקיים כבר את ההצבעה, כי ככה זה, ככה עושים תמיד, ככה עשינו מאז ומעולם.

10. כאשר אתה מקיים דיון, ודא שמירב זמן הישיבה יתבזבז על ברכות, דיווחים לפרוטוקול, בוכלטריה ופיקנטריהלכאורה, כדי שלא יהיה זמן לדון בהחלטות החשובות, של הכסף הגדול והכוח בלחץ הזמן יהיו חייבים להעביר אותן, כפי שרצית להשיג.

11. כאשר כל האמצעים הקודמים נכשלו ועומדת להתקבל החלטה המנוגדת לרצונך, הזכר למשתתפים את מחוייבותך לשקיפות, דמוקרטיה ואחריותיות. מחוייבות זו מחייבת אותך ואת כולם לבחון יותר לעומק את הנושא שעל הפרק, לקיים התייעצויות, לשמוע עמדות של חברים, ולקבל החלטה מושכלת יותר. לפיכך הכרז על הקמתה לאלתר של תתועדה לבחינת הנושא, הגדר את התפקיד שלה בעמימות, ואל תתן לה דדליין ברור. אה, ואל תשכך לשים בוועדה אנשי שלומך ומריונטות. כולם אנשים מצויינים, אגב, שאתה אסיר תודה על נכונותם לתרום מזמנם היקר לעבודת הוועדה.

12. שלוט ברזולוציית פירוט כתיבת הפרוטוקול, ובנוסח הפרוטוקול שיופץ למשתתפים. טוב יותר: שכח להפיץ אותו למשתתפים (לשכתך הרי עושה דברים כל כך חשובים ודחופים שאפשר להבין מדוע היא לא יכולה להרשות לעצמה לבזבז זמן על זוטות. הרי אנחנו פה משפחה אחת גדולה, ולא צריכים פרוטוקול כדי לעבוד יחד תוך שיתוף פעולה). אם אתה חייב להפיצו, ודא שלא תהיה שורת נושא ברורה, שהדדליין לבקשת תיקונים הוא עוד חצי שעה, ושהמייל יגיע לתיקיית הספאם של הממוענים.

קלעי

13. ואת כל זה עשה תוך עטיית ארשת תם חביב ומעט חלול, מעין שאנסי גרדנר (ר' יאז'י קושינסקי) – מעט דביל בחוץ, אסטרטג מתוחכם בפנים. אתה לא מתכוון, אתה פשוט לא מבין. אתה רק רוצה לשרת את כולם ולקדם את העולם ואת כולנו למקום טוב יותר. אז נו, בואו חברים יקרים, נתקדם.
מקיאבלי

איך אנחנו תופסים הזדקנות? תגובה מוקלטת (רבע שעה) לפרופ' חיים חזן

שיחה מרתקת בעיניי על המתח בין תפיסת הגיל כעובדה ביולוגית, לתפיסתו כקטגוריה חברתית ומשפטית, לתפיסתו כעניין נזיל ואישי, התלוי בחוויה, ניסיון והגדרה עצמית.

האזינו בזמן הדחת הכלים, הספונג'ה או הליכת הערב לתגובה מוקלטת שנתתי בכנס הנפלא של מרכז ספרא, על האתיקה של סוף החיים. יש גם טיוטת הפייפר – לא הפצה ולא לציטוט ללא רשות המחבר. תקציר המאמר להלן.

ותודה לפרופ' חיים חזן על הפתיחות והרשות להעלות את התכנים לאינטרנט.

 Processing Impasse: The Logic of Constructing Age 

Prof. Haim Hazan, Tel Aviv University – Draft, not for citation or use without author's permission

Processing Impasse

Abstract

Any paradigm of the supposed course of life is epoch contingent, and as such it assumes a contrived sequence of phases articulated to produce a conscripting script to a given zeitgeist. However, rather than a prescribed narrative of a set trajectory, the phases of life are constituted by an inherent tension between two wrestling epistemological visions: the one holds that the logic of some general rules regulating human nature may predict both the constancy and transitory of each life phase, while the other suggests that effervescent experientially propelled meaning bar any presaging of life phase neither by content nor by boundaries. The dialectics of this Janus faced recognition of the working of movement through life generates a series of four dilemmas that forge the cultural –academic discourse of life transitions. These are: the universal versus the diverse; the determinate versus the indeterminate; social timing versus experiential temporality and linearity versus circularity. The practical resolutions are the behavioral manifestations of what in turn is conceptualized as the life span and its passages. Nevertheless, when no such passages could be invoked these constitutive dilemmas go astray and stop the logic of contemplating life as a discursive course. The social strategies employed to manage this impasse, otherwise known as old age, are the subject of the paper.

Key words: life course; life cycle; social time; social structure; age; construction; experience

כנס האתיקה של סוף החיים, מרכז אדמונד ספרא לאתיקה, אונ' תל אביב, 10 ביוני 2014

כנס האתיקה של סוף החיים, מרכז אדמונד ספרא לאתיקה, אונ' תל אביב, 10 ביוני 2014

למה נשים לא זוכות בפרסים על מצויינות אקדמית?/ ירדן סקופ וגם אני (קצת) בהארץ

מדוע לא משתלם לנשים לשבור את תקרת הזכוכית?

המספרים מראים כי גם נשים שהגיעו להישגים ניכרים אינן זוכות להוקרה על כך: בפרס רוטשילד הן רק 3% מהזוכים, וכך גם בפרס וולף

 במבט ראשון הנתונים נראים מופרכים: מבין 131 הזוכים בפרס רוטשילד מאז היווסדו, רק ארבע הן נשים (כ–3%). זהו אחד הפרסים היוקרתיים בתחומי המדעים, לרבות מדעי הרוח והחברה שמוענק ל–6–2 חוקרים ישראלים אחת לשנתיים, מאז שנת 1959, ומאחוריו עומדת קרן יד הנדיב.

פרס רוטשילד אינו חריג. בפרס וולף היוקרתי, שיחולק ביום ראשון, זכו רק שמונה נשים, מבין 272. זהו פרס בינלאומי יוקרתי, שכמה מזוכיו זכו אחר כך גם בפרס נובל, המוענק בישראל למדענים ולאמנים מכל העולם, מאז שנת 1978. אפשר היה לחשוב שנשים כמעט ולא זוכות בגלל שמדובר בפרס מדעי, אבל גם בתחום האמנות זכו בפרס רק שתי נשים — לואיז בורז'ואה ורוזלי טרוקל.

בפרס נובל המצב הזה מוכר: רק 5% מהזוכים הן נשים. מאז 1901, רק 45 מתוך 876 הפרסים שהוענקו (כולל לארגונים) הגיעו לידי נשים (אחת, מארי קירי, זכתה פעמיים).

בפרס דן דוד, פרס בינלאומי יוקרתי המוענק בישראל בכל שנה מאז 2002, זכו עד כה רק שבע נשים. מספר הפרסים שהוענקו היה 76, כולל לארגונים, כך ששיעור הנשים בין הזוכים מעט גבוה יותר — 9%. אבל בשנים הראשונות, עד 2005 וכן בשנת 2009 וב–2012, לא מצאה ועדת הפרס אף לא אשה אחת הראויה לפרס.

בפרסים המוענקים רק לישראלים, פרס ישראל ופרס א.מ.ת, המצב מעט טוב יותר, אך גם בהם שיעור הנשים בין הזוכים נמוך מאוד. בפרס א.מ.ת (אמנות, מדע, תרבות) שמעניק משרד ראש הממשלה מדי שנה מאז 2002, זכו עד היום114 בני אדם, 16 מתוכם נשים, כ–14%. בשנים 2002, 2004 ו–2013, לא הוענק הפרס לשום אשה, כך שזה לא משתפר עם הזמן.

בפרס ישראל זכו עד היום 101 נשים (אם כוללים את הפרס שניתן לארגוני הנשים נעמ"ת, ויצ"ו ואמונה ב–2008), מבין 658 הפרסים שהוענקו, כ–15%. עם זאת, ברוב תחומי המדע זוכות נשים בודדות ולעתים לא זוכות נשים כלל.בקיאים בניהול הפרס, שעליו אחראי משרד החינוך, הסבירו כי בפרס מפעל חיים, שיעור הנשים מבין הזוכים גבוה יותר.

מלבד הכבוד, הפרסים מביאים לבעליהם גם כסף רב. זוכי פרס נובל מקבלים 8 מיליון קרונות (יותר ממיליון דולר), זוכי פרס וולף 100 אלף דולר, בפרס דן דוד מעניקים מיליון דולר לכל אחד משלושת ממדי הזמן — עבר, הווה ועתיד — ולעתים מתחלקים בהם שניים־שלושה זוכים. פרס רוטשילד מעניק לכל זוכה 50 אלף דולר, פרס א.מ.ת מזכה במיליון דולר אותם חולקים 12–7 זוכים, ופרס ישראל מזכה ב–75 אלף שקלים.

המידע הזה איננו סודי, הוא מפורסם באתרי הקרנות והפרסים. אבל כאשר ביקשנו הסברים, רוב הגופים האחראיים טענו כי ועדות הפרס אינן אחראיות על איתור המועמדים אלא הן ניזונות מגופי אקדמיה, תרבות וגופים ציבוריים, ואלה כמעט שאינם ממליצים על נשים כמועמדות. במטה פרס א.מ.ת, למשל, ציינו כי במשך השנים הוגשו 644 מועמדויות לפרס, מתוכן 83 נשים, 13%. בקרן יד הנדיב, המעניקה את פרס רוטשילד, אמרו כי "לצערנו, אחוז הנשים שמוגשת מועמדותן לפרס נשאר נמוך גם בשנת 2014, אז עמד על כ–10%".

מנכ"לית קרן וולף, ד"ר ליאת בן דוד, אמרה כי מעט מאוד מוסדות אקדמיים ומוסדות תרבות מציעים נשים כמועמדות לפרס והוסיפה כי "אנחנו מודעים לבעיה וחושבים עכשיו מה ניתן לעשות כדי לעודד את המוסדות להגיש נשים כמועמדות. אנחנו ניתן את הדעת איך ניתן לסייע ולפתור את הבעיה, אך נראה לנו שבעתיד יהיו יותר נשים מועמדות וזוכות, משום שיש גם את העניין הדורי — בעבר פחות נשים התעסקו במדע, ובפרס זוכים מדענים שהם כבר מבוגרים, בסוף קריירה עטורת שבחים. הפרס ימשיך להינתן על בסיס מצוינות, אך יש גם נשים מצוינות, וצריך לתת על כך את הדעת". לדבריה, בפרסים הניתנים על ידי הקרן לחוקרים צעירים יחסית, כמו פרס קריל, שיעור הנשים עומד על 21%.

פרופ' מיה בר־הלל, פסיכולוגית מהאוניברסיטה העברית, חברת המרכז לחקר הרציונליות של האוניברסיטה, טוענת כי לקרנות הפרסים נוח להשתמש בטיעון של מיעוט מועמדות. לדבריה, "גם כשמגישים נשים, רובן לא זוכות, ושיעור ההגשה גבוה יותר משיעור הזוכות. בתחום האקדמי הערכת איכות היא הרבה יותר סובייקטיבית מאשר בספורט למשל, אז אי אפשר להסתתר מאחורי טיעונים של אובייקטיביות. אם אפשר היה להראות שבאופן אובייקטיבי נשים פחות טובות, היה מקום לפרסים נפרדים לנשים, כמו באולימפיאדה. אבל איש לא יעז לומר שנשים פחות טובות. לכן טוב שכולם מתחרים יחד, אך רע שהנשים מיוצגות פחות". היא מוסיפה כי מניסיונה ארוך השנים באקדמיה, "אף אחד לא יעז לומר שנשים לא ראויות. האפליה מתרחשת בדרכים סמויות". היא מביאה כדוגמה ניסוי בו ביקשו מחוקרים להעריך מאמר מדעי בתחומם. חלקם קיבלו את המאמר תחת שם של מחבר גבר וחלקם תחת שם של אשה. התוצאות היו מובהקות: אלה שחשבו שהם קוראים מאמר של גבר, נתנו לו הערכה גבוהה יותר. גם הנשים שהשתתפו במחקר נהגו כך.

"אני לא חושדת באף אחד שהאפליה היא מודעת ומכוונת", אומרת בר־הלל, "עד כמה שאני יודעת השופטים כולם אנשים הגונים שמנסים לעשות עבודתם נאמנה, אבל ממה שידוע על הטיות חברתיות ושיפוטים חברתיים, הם מוטים בדרכים סמויות ולא מודעות, והדרך היחידה להילחם בכך היא לעשות מאמץ מכוון כדי להתגבר על ההטיות. אם נותני הפרסים והכיבודים לא יתאמצו למצוא נשים ראויות, הם עלולים לא לשים לב לעצם קיומן".

ד"ר יופי תירוש, משפטנית וחוקרת מגדר מאוניברסיטת תל אביב, סבורה כי "חברי ועדות הפרס מעריכים נשים כפחות טובות גם כשהן מביאות הישגים דומים", אך לדבריה, יש מחקרים לפיהם "נשים לומדות שאסור להן לדרוש שכר גבוה, להגיד על עצמן שהן הכי טובות וראויות לקידום או לפרס. אשה שטוענת, 'אני הכי טובה', נאלצת להתמודד לא רק עם הקול של הצנזורה הפנימית — 'איך אני מעזה לומר דבר כזה, מי אני?' — אלא גם עם תגובות שליליות מסביבתה. נשים שלוקחות 'יותר מדי' מקום, נתקלות בתגובות שליליות ולעתים אף אלימות".

תירוש טוענת כי "הרבה פעמים הזכייה לא נסגרת בוועדה, אלא במסדרון, בהבנות בין חברים, בלי דיון מעמיק או קריטריונים שקופים. בוחרים לוועדת הפרס או לוועדת האיתור 'אנשים מביני עניין', ש'אפשר לסמוך עליהם', ולעתים המשמעות היא שהם ימשיכו לשמר את ההגמוניה, מה נחשב איכותי במדע ואמנות".

ועדות פרסים לא צריכות לנמק מדוע העדיפו מועמד אחד על פני האחר. המתמודדים על הפרס אינם יודעים מי עוד מתמודד, והמפסידים אינם יודעים מדוע הפסידו ואחר זכה. יש ועדות שהרכבן חסוי בעת הדיונים על הפרס. באתר קרן וולף נכתב כי "דיוני הוועדות והמלצותיהן נשמרים בסוד גמור, ורק שמות הזוכים והנימוקים להחלטה מתפרסמים. החלטות הוועדות הן סופיות ואינן ניתנות לערעור". ניסיון לקבל מידע על הקריטריונים להענקת כל פרס הובילו לתשובה אחידה, אך ערטילאית מכל הגופים: הפרס מוענק על בסיס מצוינות בתחום.

ממשרד החינוך, האחראי על פרס ישראל, נמסר כי המשרד אחראי רק על מינוין של ועדות השיפוט, וכי "בהתאם לזאת, פועל המשרד לאתר בכל קטגוריה נשים, אשר יוכלו לכהן בוועדות השיפוט ואף לעמוד בראשן. המשרד ידאג באמצעות פרסום 'קול קורא' לעודד את הציבור להגיש מועמדותן של נשים לקבל את הפרס בקטגוריות השונות".

מהנהלת פרס א.מ.ת נמסר כי מדי שנה "מושקעים סכומים נכבדים במטרה לקרוא לציבור הרלוונטי, הכולל נשים, להגיש מועמדות". עוד נמסר כי במטרה לעודד יותר נשים להגיש מועמדות, פונה הפרס גם לארגוני נשים, לרבות הוועדה למעמד האשה בכנסת. "הטענה בדבר קיפוח נשים לכאורה משוללת כל יסוד", נמסר. "ככל שיותר נשים יוגשו או יפעלו כדי שתוגש מועמדותן כך יעלה אחוז הנשים הזוכות".

מיד הנדיב נמסר כי "אנו שותפים מלאים לרצון לראות ייצוג שוויוני יותר של נשים בכל שלבי הקריירה המדעית. הקרן מפעילה מספר תוכניות של פרסים ומלגות, בכל התוכניות האלו אנו מבצעים מעקב אחרי הגיוון המגדרי של הזוכים. באופן לא מפתיע, ככל שהתוכנית מכוונת לאוכלוסייה צעירה יותר, עולה ייצוגן של הנשים בקרב הזוכים (לדוגמה, נשים זוכות בכ–35% ממלגות הפוסט־דוקטורט של הקרן בשנים האחרונות, שיעור הדומה לשיעור המועמדות למלגה). תיקי המועמדים נבחנים בידי ועדה של חוקרים מובילים, הכוללת מדעניות בכירות. מספר הזוכות הנמוך בפרס רוטשילד משקף במידה גדולה את ההיסטוריה של פרס המיועד לאקדמאים בכירים. בעשורים הראשונים לחלוקתו היו מעט מאוד נשים בדרגות האקדמיות הרלוונטיות. אנו מקווים שהפניית תשומת הלב לייצוגן החסר של נשים בקרב זוכי פרסים אקדמיים יתרום לעלייה משמעותית במספר הנשים שתוגש מועמדותן לפרס רוטשילד".

מקרן וולף נמסר כי הזוכים בפרס נבחרים על ידי ועדות שיפוט בינלאומיות, המתמנות בכל תחום מחדש מדי שנה וכי הזוכים נבחרים מתוך רשימת מועמדים מכל העולם, שמועמדותם מוגשת לקרן על ידי גופים שונים. "יש להדגיש שהזוכים נבחרים אך ורק על בסיס מצוינות מוכחת", נמסר, "ללא הבדלי לאום, גזע, דת או מגדר. מועצת קרן וולף החליטה זה מכבר להתכנס עוד השנה ולדון בדרכים לעודד את המוסדות להשכלה גבוהה בארץ ובעולם להגדיל את מספר המועמדות שהם מגישים לוועדת הפרס".

מפרס דן דוד נמסר כי מועצת המנהלים של הפרס עושה מאמץ רב להגדיל את מספר הנשים המשתתפות בכל ההיבטים הקשורים לפרס. הזוכים, נמסר, "נבחרים על ידי ועדות חיפוש בינלאומיות ואוטונומיות, בהן חברים המומחים המובילים בתחומם והקריטריון המנחה הוא תרומה משמעותית לתחום. נראה כי הסבר אפשרי למיעוט נשים שזכו עד כה בפרס, הוא העובדה שהוא מוענק לאישים שהגיעו להישגים לפני שנים, בתקופה שבה מיעוט נשים יחסית עסקו בעבודה מדעית או אקדמית". עוד נמסר כי בקרב הזוכים במלגות (10% מכל פרס) נשמר איזון מגדרי: מתוך 22 מלגות שחולקו השנה 15 הוענקו לנשים וב–2012, הוענקו לנשים שמונה מתוך 20 מלגות.

כרטיס טיסה לשמנים – למה זה חשוב/ תגובה ליוסי שריד בהארץ (ויש גם וידיאו)

דעות

כרטיסי טיסה לשמנים: למה זה חשוב

בטורו האחרון חיבר יוסי שריד בין כמה תופעות בחברה הישראלית, והצביע על נקודות שפל חדשות של גזענות, אלימות ופשיזם ("הארץ", 16.5). בצדק קישר בין טרור נערי הגבעות נגד פלסטינים להחלטתו של שר החינוך ללמד את ילדי הגן על השואה, ולחקיקה הגזענית הפושה בכנסת. כל אלה מלמדים שהממשלה רוצה שנחשוש, שנרגיש קודם כל יהודים ורק אחר כך אזרחים, ושלא נעלה שאלות על צדק חברתי וכלכלי.

את דבריו חותם שריד בעניין נוסף שעליו הוא מלין — הבחירה התמוהה בעיניו של נושא המשפט המבוים שהתקיים בשבוע שעבר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. המשפט הפומבי עסק בשאלה האם חברות תעופה רשאיות לגבות כרטיס טיסה כפול מנוסעים שמנים. שריד טוען במרומז שזו דוגמה לאסקפיזם של האקדמיה הישראלית ולהתנערותה מעיסוק בסכסוך ובאפליית ערבים, אך טרונייתו משחקת לידיהם של בנימין נתניהו ושאר חברי הממשלה והכנסת מימין, הרוצים שהציבור הישראלי יחיה בפחד מתמיד מפני האויב מבחוץ. מנטליות מצב החירום משרתת את השלטון הישראלי מאז קום המדינה, על מנת להחליש טענות בדבר אי שוויון וצדק בבית פנימה.

לו הקדשנו את המשפט המבוים לסמכותו של בג"ץ למנוע התקפה באיראן, למשל, היינו עושים בדיוק את מה שממשלת ישראל מייחלת שנעשה: נעסוק אך רק בהיבט הביטחוני של חיינו כאן. אפליית שמנים היא נושא לא פחות פוליטי מאפליית ערבים, ושתי צורות האפליה קשורות בטבורן. ממש כמו ערבים בנתב"ג, גם שמנים נשלפים מן התור. הם מתבקשים לשלם כרטיס כפול, או לחכות לטיסה הבאה אם אין שני מקומות פנויים. לאחר 11 בספטמבר אמר בכיר בממשל בוש, שאל־קאעדה הוא האויב של ארה"ב מחוץ, ואילו השמנת היתר היא האויב מבית. שמנים וערבים, ויש שיאמרו גם מזרחים, נושאים תמידית את אות הקלון של שונותם, ומפנימים את החרפה.

זכויות שמנים הן החזית הבאה של מאבקים לזכויות אזרח. לנשים ולשחורים יש עוד הרבה תקרות זכוכית לפרוץ, אבל הם הצליחו לפחות לגרום לסקסיסטים ולגזענים להסס מלבטא את עמדותיהם בגלוי. שמנים לעומת זאת עדיין חשופים להתקפות מילוליות נטולות עכבות, לאפליה בעבודה ובמחירי שירותים, להדרה ממקומות בילוי ולהזנחה ושיפוטיות מצד הממסד הרפואי. עיון בנתונים על אפליית השמנים היה מלמד את שריד, כי יש מתאם גבוה בין השמנה לעוני, כך שגביית כרטיס כפול משמנים היא אפליה עקיפה של ערבים, חרדים ומזרחים — הקבוצות העניות בישראל, שבהן כפי הנראה שיעורי ההשמנה גבוהים יותר מאשר בקרב יהודים אשכנזים חילונים.

ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

זה המשקל שהמציאה Marylin Wann, פעילת זכויות שמנים בולטת בארה"ב, שימו לב לערכים.

זה המשקל שהמציאה Marylin Wann, פעילת זכויות שמנים בולטת בארה"ב, שימו לב לערכים על הסקאלה