אסור להיכנע להפרדה/ יפעת ביטון ויופי תירוש בהארץ

לקראת סיום המשא ומתן הקואליציוני הלכה והתבהרה ההסכמה על הצורך בשילוב החרדים במערך השירות הצבאי, בשוק העבודה ובהשכלה הגבוהה. אלא שעיקר העיסוק בסוגיה נוגע לשאלה "מה יתרמו" ו"כמה ישרתו" החרדים, ואין כמעט עיסוק בשאלה מהו מודל ההשתלבות שייושם ומי יישא בנטל ההשתלבות.

ההנחה הברורה מאליה היא, ששילוב חרדים כרוך ביצירת מסגרות נפרדות לגברים ולנשים, בשם התפישה הרב־תרבותית הקוראת לכיבוד המנהגים הדתיים ובכלל זה נוהגי הצניעות. ואכן, נראה שהצבא מפנים דרישה זו. כבר כיום, כשמהלך ההשתלבות מצוי בשלביו הראשונים, מוקמות מערכות צבאיות נפרדות לגברים החרדיים, כמו הנח"ל החרדי ושח"ר כחול. נשים נעדרות כמעט לגמרי מיחידות אלה. הן אינן משמשות שם כמ”כיות, לא כמד"סיות, לא כמש"קיות חווי"ה ולא ת"ש. כמו כן מתרבות באחרונה המסגרות הנפרדות לחרדים במוסדות להשכלה גבוהה, שעד כה התנהלו על פי עקרון השוויון המגדרי, אשר הושג בעמל ויזע. גם בשוק העבודה נפתחים, בעידוד הממשלה, מקומות עבודה המיועדים לנשים חרדיות בלבד.

הצורך המקרו־כלכלי בשילוב של החרדים בשוק העבודה בישראל, כבודו במקומו מונח. אך לצד זאת יש לומר בקול צלול וברור: הקמת מסגרות לשם כך, בתנאים של הפרדה בין גברים לנשים, היא שגיאה קשה מבחינה משפטית, חברתית ומוסרית.

בארצות הברית עם ביטול העבדות נאכפו נורמות של הפרדה בין שחורים ללבנים במסגרות חינוך ובמקומות עבודה ובילוי. מחקרים מלמדים, שההפרדה הביאה שחורים להפנים את המסר שהם נחותים, שגופם מטמא ומזוהם. דבר דומה יקרה לנו כאן: גם אם מדובר בדרישות הנעוצות במניעים דתיים ותרבותיים, הרי שברמת התוצאה להפרדה יהיו תוצאות דומות לאלה שהיו להפרדה הגזעית בארה”ב. כשילדות בנות שלוש נדרשות לכסות את רגליהן בגרביונים עבים, כשנשים אינן יכולות ללמד גברים פן קולן או גופן יעוררו יצרים, כשתמונות של חלוצות בראשית ימי המדינה נחשבות לא צנועות דיין בשביל בול דואר – המסר הוא, שגוף האשה הוא מטמא, נחות ומזוהם.

כל מי שחרד לשוויון ולהערכה העצמית של בתו, אחותו, אשתו ואמו – חילוני ודתי כאחד – צריך להתעקש על כך שלא ייחצה בישראל הקו האדום של השרשת הנורמות של מסגרות נפרדות. על הממשלה המתהווה והציבור הישראלי השפוי לעצור עכשיו את המגמה המסוכנת הזאת ולהתנגד נחרצות לכל מסלול שהוא נפרד לגברים ולנשים. בטווח הקצר אולי ייפגע המשק, אבל בטווח הארוך חרדים ישתלבו בלימודים ובעבודה מעורבים, בדיוק כפי שהם עושים במקומות אחרים בעולם.

אל לחילונים ולמסורתיים במדינת ישראל לטעות ולחשוב שמדובר בעניין לחרדים בלבד – נורמות ההפרדה הולכות ומשפיעות על חיי כולנו. זה מתחיל בהעמדת חיילות לדין משמעתי על שקלעו צמה מחוץ לאוהל (כי זה נחשב לא צנוע), נמשך באיסור על מרצות באקדמיה ללמד בכיתות של גברים, וזה עלול להסתיים בדרישה מנשים העובדות בקופת חולים או בסוכנות נסיעות לבוא בלבוש צנוע. בהמשך תידרש צניעות מכל הנשים, בצאתנו לקולנוע או בלכתנו למסעדה. הבעיה היא, שגם אם נשלם את המחיר הזה במסגרות הלימודים, למשל, לא יהיה די בכך. שכן הגברים החרדים בסיום לימודיהם לא יהיו מוכנים להשתלב במסגרות מעורבות. ממשלה התומכת בלימודי תואר ראשון בתנאי הפרדה תתקשה לעמוד בדרישת להפרדה בכל תחומי החיים.

כדאי לזכור גם, כי בתוך הקהילה החרדית יש קולות מושתקים של נשים וגברים רבים, המתנגדים להשלטת ההפרדה כנורמה. יש הרואים במהלך יוזמה של קיצונים הלופתים את הרוב השקט באמצעות האיום להטיל ספק באדיקותם ובמחויבותם לדת.

הוכחה לעיוות שבהפרדה ולהשתרשותה המהירה יכולה לשמש ההפרה של ערכים יהודיים מושרשים, כגון פיקוח נפש. במבצע "עמוד ענן", למשל, הופצה בפייסבוק תמונה של מקלט ירושלמי שעל דלתו נתלה שלט שעליו נכתב: "אנחנו מתנצלים, הכניסה לגברים בלבד". באותה מידה ניתן לדמיין שלתלמידי סיעוד חרדים במסלול נפרד העומד להיפתח באחת המכללות תהיה ציפייה לגיטימית לטפל בחולים גברים בלבד. ראו, הזהרנו: לשם אנו הולכים.

ד”ר ביטון היא מרצה בבית הספר למשפטים במכללה למינהל. ד”ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

 לקריאת המאמר בהארץ

למה כולם מפחדים מקרן נויבך/ טור באונלייף בעקבות הניסיון להצר את חופש העריכה וההגשה של התוכנית

קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף: לא מתחנף, ששם על סדר היום את כל הנושאים החברתיים. היא מגדירה מחדש מה ראוי לסיקור, מה רלוונטי לחיים שלנו, והיא גם, רחמנא לצלן, אישה. אז למה מתפלאים כשמנסים להוריד לה את הראש?

 "סדר יום", תוכנית הבוקר של רשת ב', היא תוכנית מעולה, שאחוזי ההאזנה הגבוהים לה היא זוכה מעידים על כך שגם הציבור יודע לזהות איכות ולהתמסר לה.

 אז למה הנהלת רשות השידור כל כך מפחדת מקרן נויבך ומהרדיו שהיא עושה? מה מניע את פרנסי השידור הציבורי לנקוט צעדים כמו הדחת קרן נויבך מהגשת "מבט שני", עריכת שימוע לעורכת התוכנית שלה, והגרוע מכל (לפחות עד כה) – הנחתת מגישים מתחלפים לצידה, כשהראשון שבהם הוא מנחם בן?

קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף

קרן נויבך וצוותה הצליחו להרים תוכנית נושכת, המפנה את הזרקור לשלל נושאים מעוררי אי נחת. הם לא נוחים לשלטון, ולא נוחים לכל מי שנוח לו בסטטוס קוו החברתי-כלכלי הנוכחי. זה שנים שתוכנית זו מזהה ומטפלת בצורה יסודית ומעמיקה בנושאים כמו העסקה עקיפה, מאבקי עובדים, הפרטות, התנהלות צינית של חברות גדולות כמו חברות הסלולרי והכבלים, אטימות הביטוח הלאומי, דמי הניהול של חברות הפנסיה, התספורות שתובעים הטייקונים, פרסומות פוגעניות ועוד. במובן הזה, קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף או מקבילה בישראל.

במקום נוסחאות חבוטות – אקטואליה אמיתית

שתי נוסחאות חבוטות שולטות בתוכניות אקטואליה ברדיו הישראלי. האחת היא נוסחתקרב התרנגולים (שבה מכסים בעיקר נושאים פוליטיים במובן המפלגתי הצר, ומעלים על קו הטלפון מישהו מימין ומישהו משמאל, והנה, יש לנו אייטם). השנייה היא נוסחת "ואיך זה מרגיש?", שאביה הרוחני הוא רפי רשף. שתי נוסחאות אלה הן מתכון לעיתונאות עצלה מחשבתית ולחסכון בעלויות. אין צורך בתחקיר, אין צורך במעקב, אין צורך בהצגת שאלות קשות.

בנוסחת קרב התרנגולים המגיש לא צריך לעשות הרבה – הצדדים הניצים בשני צידי קו

 הטלפון כבר יוציאו זה את זה מהכלים ויגרמו זה לזה לומר דברים פרובוקטיביים שלא התכוונו להגיד. נוסחת "ואיך זה מרגיש" פוטרת את המגישים מהצורך להתייחס להקשר החברתי, הפוליטי, או התרבותי של האירוע המסוקר. כל מה שחשוב הוא להציג למרואיין הפוסט-טראומטי שאלה אישית בטון אמפתי, שתגרום למאזינים הרגישים להזיל דמעה, ותאפשר למגישים לטפוח לעצמם על השכם; שהנה, הם הצליחו לייצר עוד רגע רדיופוני אנושי, אותנטי ומרגש.

הקוראים מתבקשים לסווג לאיזו נוסחה שייכת כל תוכנית אקטואליה רדיופונית בישראל. פרסים לא יישלחו לזוכים, כי זו שאלה קלה מדי. אבל מה שחשוב הוא ש"סדר יום" איננה נופלת לאף אחת מהנוסחאות הללו. היא באמת תוכנית אקטואליה אחרת. ההאזנה לתוכנית איננה נוחה או מנחמת (למעט בימי חמישי בתשע וחצי, כשיש מוזיקה חיה באולפן).

 זו איננה תוכנית מתחנפת, כמו תוכניות ה"ואיך זה מרגיש", וגם איננה תוכנית שהמסר העקיף שלה הוא שחדשות רציניות הם רק מה שקורה בין בנימין נתניהו לשאול מופז, או ביןיאיר לפיד לציפי לבני, ולא מה שקורה במוסדות החינוך של ילדינו, במטבחים שלנו, במקומות העבודה שלנו ובחשבון הבנק שלנו.

 

קרן נויבך. צילום: יח"צ מתוך אתר רשת ב'

שאישה תגדיר לנו מחדש מה ראוי לסיקור?

קרן נויבך מאיימת לא רק בשל הנושאים שהיא מסקרת, אלא כי היא וצוותה הצליחו להגדיר מחדש מהן חדשות, מה ראוי לסיקור, מה רלוונטי לחיים שלנו כאן, מה כל אזרחית ואזרח בישראל צריכים לתת עליו את הדעת כדי להבין את מצבם לאשורו. נויבך וצוותה הגדילו את גבולות הגזרה. בכל בוקר בין שמונה לעשר הן מזמינות אותנו להרחיב את התודעה האזרחית, הצרכנית, הכלכלית והאנושית שלנו, לגלות אחריות כלפי החברה הישראלית שבה אנו חיים, ולבחון את המצב בעיניים ביקורתיות ובהסתכלות נכוחה.

 כן, נויבך מאיימת גם כי היא מעזה לעשות את כל זה כאישה. כשגבר מביא לשידור אישיות חזקה, מנהלי הגופים התקשורתיים חוגגים את זה. "זהבי עצבני" זה מצויין. גבי גזית נשכני זה אחלה. אבל כשיש מגישה אינטליגנטית ששואלת שאלות קשות ומעמיקות, ומסרבת לקבל מריחות, זה כבר יותר מדי. אישה עם דעות מקבלת את התווית דעתנית, וזו נחשבת למילת גנאי.

 ראו מקרה הצמדת אורי דן לגאולה אבן כשהגישה את חדשות ערוץ 1. ראו מקרה מרב מיכאלי, שעשתה תוכנית בוקר מעולה ופופולארית ברדיו 103, אבל הוחלפה כי אישה עם השקפת עולם, עם פרספקטיבה, זה כמעט בלתי נסבל. ראו מקרה גל גבאי, עוד עיתונאית משובחת שלא זוכה לבמות הראויות לרמתה. אחרי הכל, עיתונאיות מרתקות וחכמות נחשבות דעתניות. עיתונאים גברים נחשבים פרשנים. ראו דרישתו של מיכאל מירו מענת דוידוב לבטל את טורה האישי בתוכנית האקטואליה שלה. וישנן עוד דוגמאות למכביר.

 מסתבר שגם ב-2012 נשים במדיה אמורות להיות נעימות לעין ולאוזן ותו לא. דעות? פרספקטיבה? בשביל זה יש לנו מנחם בן.

הגניקולוגים לא למדו לקח/ טור באונלייף על הדרת נשים

למרות הסערה והמחאה שעורר הכנס הגינקולוגי הקודם של מכון פוע"ה, שאסר על נשים לדבר בו, ולמרות הנחיות מפורשות של ההסתדרות הרפואית, שוב בחרו במכון פוע"ה לדון בגופן ופוריותן של נשים בנוכחות גברים בלבד

 השבוע התבשרנו על כנס נוסף של מכון פוע"ה –  – המכון לפוריות ורפואה על פי ההלכה, העוסק ב"גודל המשפחה והרחבתה", ובו הרצאה של ד"ר ברונו רוזן, מומחה למיילדות, גינקולוגיה ופריון, על אמצעי מניעה, והרצאות נוספות על תכנון המשפחה. שלושת הדוברים בכנס הם גברים. ההזמנה לכנס, שהתקיים אתמול (ה- 11.7.12), מציינת במפורש כי הכנס מיועד לגברים בלבד: "ציבור הגברים מוזמן ליום עיון ייחודי".

 כזכור, לפני כמה חודשים קיים מכון פוע"ה– כנס על בריאות נשים שבו רק רופאים גברים הורשו לשאת דברים. בסמיכות זמנים קיים משרד הבריאות טקס הענקת פרסים בתחום הלכה ורפואה שבו נמנע מנשים שקיבלו את הפרס לעלות לבמה, והן נדרשו לשבת ביציע.

אירועים אלה עוררו מחאה ציבורית, ובאקט מעורר הערכה ביטלו מספר רופאים את השתתפותם בכנס. ההסתדרות הרפואית אף פרסמה נייר עמדה שבו נאמר, בין השאר, כי:

"הרופאלרבות המנהל הרפואי, יעשה כמיטב יכולתו על מנת לשמש דוגמה, יוביל מהלכים חברתיים התורמים לשוויון בין המינים וימנע ממתן הכרה או הסכמה, בין במעשה ובין בשתיקה, לצעדים העומדים בניגוד לעקרון זה."

 לכאורה הכנס הנוכחי אינו הכנס הנכון למחות עליו. הלא מתקיימים לעתים כנסים לנשים בלבד, ואין בכך פסול. להיפך: נשים צריכות מרחב בטוח משלהן שבו תוכלנה לדבר וללמוד בחופשיות. מדוע למנוע זאת מגברים? בנוסף, לצערנו יש כנסים רבים בעולם החילוני, לכאורה השוויוני והנאור, שבהם יש שלושה דוברים גברים, אז למה להזדעק על הכנס הזה דווקא?

 גופן של נשים הוא נושא הדיון, אבל הן לא יכולות להשתתף בו

הבעיה היא הנושא של הכנס. בדיוק כמו בכנס הקודם של מכון פוע"ה, מדובר בהתכנסות של גברים המדברים על נשים: על גופן שנושא את העוברים ויולד את התינוקות שכל כך חשובים בקהילה החרדית למילוי מצוות פרו ורבו; על גופן שנדרש לקבל אישור מרבנים לשימוש באמצעי מניעה, ומאידך נושא באחריות ובתופעות הלוואי של אמצעי מניעה (סביר לשער שאין הרבה שימוש בקונדומים במגזר החרדי, ואמצעי המניעה הרווחים הם גלולות והתקנים, הפועלים על גופן של נשים); על גופן העמל, העוסק בטיפול, טיפוח ודאגה יומיומיים לדור הבא, בעוד בני זוגן שוקדים על לימוד תורה.

החברה הדתית מכחישה מכל וכל את הטענה שנשים נתפסות בה כנחותות. היא מתהדרת בכך שנשים הן בעלות התפקיד החשוב ביותר לעם היהודי – גידול המשפחה – ומשתמשת בהצדקה זו כדי להצר את צעדיהן של נשים ולהטיל עליהן הסדרי הפרדה וצניעות שונים ומשונים, וכדי להעבידן במשרות כפולות ומשולשות בבית ומחוצה לו.

 דווקא על רקע זה, ישנה צביעות רבה בהרחקת הנשים מדיון על פריון ומשפחה – התחום העיקרי שעליו הן מופקדות – ושלפי הרטוריקה החרדית הוא שיא תפארתן וחשיבותן. המסר של כנסים כגון אלה הוא שלנשים לא ראוי שיהיה לא ידע ולא קול ככל האמור בפוריותן ובאימהותן.

 זה מקומם. אם לא ברמה המשפטית, אז בוודאי ברמה הציבורית.

 אל תלכו לגניקולוגים שמדירים נשים

ד"ר ברונו רוזן, גינקולוג מומחה שהשתתף בכנס, היה צריך לשנן טוב יותר את הוראות נייר העמדה של ההסתדרות הרפואית ולהבין שהשתתפותו בכנס מעין זה מנוגדת לנייר העמדה של הר"י כיוון שהיא מהווה הסכמה בשתיקה לנורמות של אי שוויון בין המינים.

 אבל אולי קל לי לומר את זה כיוון שפרנסתי אינה תלויה בתמיכתם של גופים כמו פוע"ה. אחרי שפורסם נייר העמדה הנ"ל, איים מכון פוע"ה כי הוא "ייבש" רופאים שישתתפו במחאה נגד כנסים המדירים נשים, וכי הרבנים לא ישלחו אליהם פציינטיות.

 אם כך, חברות יקרות, אולי אנחנו צריכות להיכנס לאותה זירת מלחמה כלכלית, ולהימנע מלפקוד את מרפאותיהם של גינקולוגים כמו ד"ר רוזן, שאינם רואים כל פגם בדיון על גופן של נשים, על פוריותן ועל עמלן מעל ראשיהן. לעומת זאת, עלינו לתמוך ולפרנס אנשים כמופרופ' אוריאל אלחלאל ופרופ' יובל ירון שביטלו את השתתפותם באומץ וביושר בכנס פוע"ה הקודם.

לקראת הטור באתר אונלייף

נשים בפייסבוק – רב שיח ב"סדר יום" עם קרן נויבך

מפמיניסטיות ללא חוש הומור, דרך נשים שבורחות מההגדרה "פמיניסטית", להערות על גופן של נשים – האם נשים יכולות ליצור מרחב בטוח ואקטיביסטי בפייסבוק? דיון בהשתתפות טל גוטמן, גדי שמשון, יופי תירוש וקרן נויבך.

האזינו לראיון (כעשרים דקות).

 

 

download