עקב הדיון בעתירה שייזמתי, מל״ג חויבה לפתוח את תוכנית החומש שלה לעיון הציבור

בג״ץ: על מל״ג לנהוג בשקיפות רבה יותר בנוגע למסלולי הלימוד לחרדים כדי למנוע אפליה

חוקרים באקדמיה עתרו בדרישה לשבץ גם מרצות במסלולי הלימוד לחרדים ולצמצם את ההפרדה בין המינים במוסדות לכיתות הלימוד בלבד. השופטים קבעו כי יש להקטין ככל הניתן פערי שוויון

לקריאת הכתבה באתר ״הארץ״

התרומה החילונית להדרת נשים/ יופי תירוש וזהר כוכבי בהארץ

רות קוליאן, אשה חרדית, ביקשה מבג"ץ לקבוע שיש לשלול מימון ממשלתי ממפלגות שאינן מאפשרות לנשים להיבחר. העתירה אמנם נמחקה לפני שבוע וחצי, אך חשוב לדון בעניין העקרוני, למקרה (הסביר) שתוגש עתירה דומה בעתיד. משפטנים רבים שאתם שוחחנו סבורים שזו סוגיה מורכבת; היא מציפה שאלה שספרים בפילוסופיה פוליטית ניסו להשיב עליה: כמה סובלנית יכולה להיות מדינה ליברלית להפרות של זכויות אדם בקרב מיעוט תרבותי.

ואולם, לנו נראה כי העתירה פשוטה והתשובה המשפטית לה פשוטה. די היה במשפט אחד כדי לבסס את הטיעון של העתירה: מפלגות החוסמות את דרכן של נשים להיבחר, שוללות מהציבור את הזכות לבחור בהן, ולכן אינן חוקיות. הטיעון של קוליאן היה פחות גורף. היא לא ביקשה מבג"ץ לפסול מפלגות המדירות נשים, אלא רק למנוע מהן מימון של המדינה. היא ביקשה מבג"ץ לקבוע שמדינה המצהירה שהיא מחויבת לזכויות אדם, לא תממן מפלגות המפירות זכויות אלה. קוליאן אף היתה מוכנה לפשרה לפיה לא יישלל המימון כליל, אלא רק חלקו היחסי לפי שיעורן של הנשים בעלות זכות ההצבעה. סעד מרוכך זה מצמצם את הדילמה, משום שהוא פוגע פחות ברעיון הסובלנות התרבותית.

המתלבטים בנושא אומרים שלא ברור שעל הרוב לכפות את דעתו על תרבות המיעוט. אבל זו אמירה שמשקפת הבנה שגויה של מהי אותה תרבות של המיעוט. בעיניהם, התרבות של החרדים בישראל היא התרבות של ההנהגה התורנית. אבל הקולות הקיצוניים ביותר בתוכה נשמעים באופן הכי ברור, והם מושכים אחריהם את הרוב אל עבר כללי צניעות והפרדה מחמירים יותר ויותר. זו תפישה שגויה, משום שהיא מזהה את תרבות המיעוט עם החזקים, שלא בהכרח מייצגים אותה נאמנה.

כך מושתקים קולותיהם של מנהיגים חרדים מתונים, המתנגדים לאוטובוסים נפרדים ולמדרכות נפרדות, והתומכים בלימודי ליבה לחרדים. חמור מכך, ההבנה הלקויה הזאת משתפת פעולה למעשה עם ההשתקה וההחלשה של אנשי הקהילה החרדית, שזכויותיהם נפגעות על ידי קהילתם; הנשים החרדיות למשל, שגם הן חלק מהמיעוט החרדי. כשהרוב הליברלי מסרב להחיל את הקווים האדומים של הגנה על זכויות יסוד על קבוצת המיעוט התרבותי, הוא משכפל את הפגיעה בנשים חרדיות: עכשיו הן מדוכאות לא רק על ידי ההנהגה החרדית, אלא גם על ידי הרוב, המצהיר שהוא מחויב לשוויון.

יש הטוענים כי מוטב שהשינוי יבוא מתוך הקהילה החרדית עצמה, בלי כפייה מבחוץ. אבל אם עתירתה של קוליאן איננה שינוי מבפנים, אזי שינוי מבפנים מהו? בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות ניסו נשים חרדיות להתמודד בצפת, בירושלים, באלעד ובפתח תקוה. רובן הסירו את מועמדותן תחת לחץ ואיומים באלימות. הנשים החרדיות אומרות למעשה לרוב הדמוקרטי, אם לא תעזרו לנו, תנציחו את השתקתנו על ידי הקיצונים בקרבנו.

טיעון נוסף הוא שהתערבות בהליכי הבחירה הפנים־חרדיים איננה דמוקרטית. זו טענה מופרכת: איש לא מונע מחרדים המתנגדים לשילוב נשים ברשימות לכנסת, להצביע רק למפלגות שאין ברשימתן נשים. לכן, דווקא בעתירה כזאת יש כדי לחזק את ההליך הדמוקרטי. השתתפותן של מפלגות חרדיות בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות מחייבת אותן לקבל את כללי המשחק הבסיסיים של הדמוקרטיה, ודמוקרטיה לא יכולה להעניק גושפנקה למפלגות לא דמוקרטיות.

בשנות ה–20 של המאה הקודמת התנהל מאבק סוער ביישוב היהודי בארץ: בהנהגה החרדית תבעו לשלול מנשים את הזכות להשתתף בבחירות למוסדות היישוב. גם הרב קוק, מאבות הציונות הדתית, הצטרף לדרישה. זה לא כל כך מפתיע בתקופה שבה זכות הבחירה לנשים היתה לחלוטין לא טריוויאלית, ובמדינות כמו שווייץ וצרפת נשים לא הצביעו. החוגים הדתיים איימו לפרוש ולפרק את הקואליציה הציונית השברירית, שאיפשרה בסופו של דבר את ההכרזה על הקמת המדינה.

תארו לעצמכם שהרוב הליברלי היה אומר אז, "זו התרבות שלהם, ולא ראוי שנתערב ונכפה את דרכנו. אחדות העם חשובה יותר". תחת זאת, ההנהגה הציונית הכריזה בקול צלול וברור שפגיעה כזאת בזכות הבחירה לא תעבור, גם במחיר פילוג. היום נראה לנו ברור מאליו שנשים חרדיות מצביעות. זה אפילו נראה טבעי למנהיגים החרדיים, מה גם שהם זקוקים לקולות הנשים. הם לא רואים בכך איום על תרבותם או על צביון חייהם.

כעת נותר רק לקוות שאם שוב תוגש עתירה בעניין, לבג"ץ יהיה האומץ להחליט את ההחלטה הראויה והצודקת. המשך דרכה של ישראל, הנאבקת על צביונה הדמוקרטי, מוטל כאן על כף המאזניים, לא פחות. כפי שאמר השופט מישאל חשין, לפעמים קולו של שלטון החוק הוא זך וטהור כקול הפיקולו. אל לו לקול זה להיבלע בהמולה.

ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ד"ר כוכבי הוא עורך באוניברסיטה הפתוחה

לקריאה באתר הארץ

למה נשים לא זוכות בפרסים על מצויינות אקדמית?/ ירדן סקופ וגם אני (קצת) בהארץ

מדוע לא משתלם לנשים לשבור את תקרת הזכוכית?

המספרים מראים כי גם נשים שהגיעו להישגים ניכרים אינן זוכות להוקרה על כך: בפרס רוטשילד הן רק 3% מהזוכים, וכך גם בפרס וולף

 במבט ראשון הנתונים נראים מופרכים: מבין 131 הזוכים בפרס רוטשילד מאז היווסדו, רק ארבע הן נשים (כ–3%). זהו אחד הפרסים היוקרתיים בתחומי המדעים, לרבות מדעי הרוח והחברה שמוענק ל–6–2 חוקרים ישראלים אחת לשנתיים, מאז שנת 1959, ומאחוריו עומדת קרן יד הנדיב.

פרס רוטשילד אינו חריג. בפרס וולף היוקרתי, שיחולק ביום ראשון, זכו רק שמונה נשים, מבין 272. זהו פרס בינלאומי יוקרתי, שכמה מזוכיו זכו אחר כך גם בפרס נובל, המוענק בישראל למדענים ולאמנים מכל העולם, מאז שנת 1978. אפשר היה לחשוב שנשים כמעט ולא זוכות בגלל שמדובר בפרס מדעי, אבל גם בתחום האמנות זכו בפרס רק שתי נשים — לואיז בורז'ואה ורוזלי טרוקל.

בפרס נובל המצב הזה מוכר: רק 5% מהזוכים הן נשים. מאז 1901, רק 45 מתוך 876 הפרסים שהוענקו (כולל לארגונים) הגיעו לידי נשים (אחת, מארי קירי, זכתה פעמיים).

בפרס דן דוד, פרס בינלאומי יוקרתי המוענק בישראל בכל שנה מאז 2002, זכו עד כה רק שבע נשים. מספר הפרסים שהוענקו היה 76, כולל לארגונים, כך ששיעור הנשים בין הזוכים מעט גבוה יותר — 9%. אבל בשנים הראשונות, עד 2005 וכן בשנת 2009 וב–2012, לא מצאה ועדת הפרס אף לא אשה אחת הראויה לפרס.

בפרסים המוענקים רק לישראלים, פרס ישראל ופרס א.מ.ת, המצב מעט טוב יותר, אך גם בהם שיעור הנשים בין הזוכים נמוך מאוד. בפרס א.מ.ת (אמנות, מדע, תרבות) שמעניק משרד ראש הממשלה מדי שנה מאז 2002, זכו עד היום114 בני אדם, 16 מתוכם נשים, כ–14%. בשנים 2002, 2004 ו–2013, לא הוענק הפרס לשום אשה, כך שזה לא משתפר עם הזמן.

בפרס ישראל זכו עד היום 101 נשים (אם כוללים את הפרס שניתן לארגוני הנשים נעמ"ת, ויצ"ו ואמונה ב–2008), מבין 658 הפרסים שהוענקו, כ–15%. עם זאת, ברוב תחומי המדע זוכות נשים בודדות ולעתים לא זוכות נשים כלל.בקיאים בניהול הפרס, שעליו אחראי משרד החינוך, הסבירו כי בפרס מפעל חיים, שיעור הנשים מבין הזוכים גבוה יותר.

מלבד הכבוד, הפרסים מביאים לבעליהם גם כסף רב. זוכי פרס נובל מקבלים 8 מיליון קרונות (יותר ממיליון דולר), זוכי פרס וולף 100 אלף דולר, בפרס דן דוד מעניקים מיליון דולר לכל אחד משלושת ממדי הזמן — עבר, הווה ועתיד — ולעתים מתחלקים בהם שניים־שלושה זוכים. פרס רוטשילד מעניק לכל זוכה 50 אלף דולר, פרס א.מ.ת מזכה במיליון דולר אותם חולקים 12–7 זוכים, ופרס ישראל מזכה ב–75 אלף שקלים.

המידע הזה איננו סודי, הוא מפורסם באתרי הקרנות והפרסים. אבל כאשר ביקשנו הסברים, רוב הגופים האחראיים טענו כי ועדות הפרס אינן אחראיות על איתור המועמדים אלא הן ניזונות מגופי אקדמיה, תרבות וגופים ציבוריים, ואלה כמעט שאינם ממליצים על נשים כמועמדות. במטה פרס א.מ.ת, למשל, ציינו כי במשך השנים הוגשו 644 מועמדויות לפרס, מתוכן 83 נשים, 13%. בקרן יד הנדיב, המעניקה את פרס רוטשילד, אמרו כי "לצערנו, אחוז הנשים שמוגשת מועמדותן לפרס נשאר נמוך גם בשנת 2014, אז עמד על כ–10%".

מנכ"לית קרן וולף, ד"ר ליאת בן דוד, אמרה כי מעט מאוד מוסדות אקדמיים ומוסדות תרבות מציעים נשים כמועמדות לפרס והוסיפה כי "אנחנו מודעים לבעיה וחושבים עכשיו מה ניתן לעשות כדי לעודד את המוסדות להגיש נשים כמועמדות. אנחנו ניתן את הדעת איך ניתן לסייע ולפתור את הבעיה, אך נראה לנו שבעתיד יהיו יותר נשים מועמדות וזוכות, משום שיש גם את העניין הדורי — בעבר פחות נשים התעסקו במדע, ובפרס זוכים מדענים שהם כבר מבוגרים, בסוף קריירה עטורת שבחים. הפרס ימשיך להינתן על בסיס מצוינות, אך יש גם נשים מצוינות, וצריך לתת על כך את הדעת". לדבריה, בפרסים הניתנים על ידי הקרן לחוקרים צעירים יחסית, כמו פרס קריל, שיעור הנשים עומד על 21%.

פרופ' מיה בר־הלל, פסיכולוגית מהאוניברסיטה העברית, חברת המרכז לחקר הרציונליות של האוניברסיטה, טוענת כי לקרנות הפרסים נוח להשתמש בטיעון של מיעוט מועמדות. לדבריה, "גם כשמגישים נשים, רובן לא זוכות, ושיעור ההגשה גבוה יותר משיעור הזוכות. בתחום האקדמי הערכת איכות היא הרבה יותר סובייקטיבית מאשר בספורט למשל, אז אי אפשר להסתתר מאחורי טיעונים של אובייקטיביות. אם אפשר היה להראות שבאופן אובייקטיבי נשים פחות טובות, היה מקום לפרסים נפרדים לנשים, כמו באולימפיאדה. אבל איש לא יעז לומר שנשים פחות טובות. לכן טוב שכולם מתחרים יחד, אך רע שהנשים מיוצגות פחות". היא מוסיפה כי מניסיונה ארוך השנים באקדמיה, "אף אחד לא יעז לומר שנשים לא ראויות. האפליה מתרחשת בדרכים סמויות". היא מביאה כדוגמה ניסוי בו ביקשו מחוקרים להעריך מאמר מדעי בתחומם. חלקם קיבלו את המאמר תחת שם של מחבר גבר וחלקם תחת שם של אשה. התוצאות היו מובהקות: אלה שחשבו שהם קוראים מאמר של גבר, נתנו לו הערכה גבוהה יותר. גם הנשים שהשתתפו במחקר נהגו כך.

"אני לא חושדת באף אחד שהאפליה היא מודעת ומכוונת", אומרת בר־הלל, "עד כמה שאני יודעת השופטים כולם אנשים הגונים שמנסים לעשות עבודתם נאמנה, אבל ממה שידוע על הטיות חברתיות ושיפוטים חברתיים, הם מוטים בדרכים סמויות ולא מודעות, והדרך היחידה להילחם בכך היא לעשות מאמץ מכוון כדי להתגבר על ההטיות. אם נותני הפרסים והכיבודים לא יתאמצו למצוא נשים ראויות, הם עלולים לא לשים לב לעצם קיומן".

ד"ר יופי תירוש, משפטנית וחוקרת מגדר מאוניברסיטת תל אביב, סבורה כי "חברי ועדות הפרס מעריכים נשים כפחות טובות גם כשהן מביאות הישגים דומים", אך לדבריה, יש מחקרים לפיהם "נשים לומדות שאסור להן לדרוש שכר גבוה, להגיד על עצמן שהן הכי טובות וראויות לקידום או לפרס. אשה שטוענת, 'אני הכי טובה', נאלצת להתמודד לא רק עם הקול של הצנזורה הפנימית — 'איך אני מעזה לומר דבר כזה, מי אני?' — אלא גם עם תגובות שליליות מסביבתה. נשים שלוקחות 'יותר מדי' מקום, נתקלות בתגובות שליליות ולעתים אף אלימות".

תירוש טוענת כי "הרבה פעמים הזכייה לא נסגרת בוועדה, אלא במסדרון, בהבנות בין חברים, בלי דיון מעמיק או קריטריונים שקופים. בוחרים לוועדת הפרס או לוועדת האיתור 'אנשים מביני עניין', ש'אפשר לסמוך עליהם', ולעתים המשמעות היא שהם ימשיכו לשמר את ההגמוניה, מה נחשב איכותי במדע ואמנות".

ועדות פרסים לא צריכות לנמק מדוע העדיפו מועמד אחד על פני האחר. המתמודדים על הפרס אינם יודעים מי עוד מתמודד, והמפסידים אינם יודעים מדוע הפסידו ואחר זכה. יש ועדות שהרכבן חסוי בעת הדיונים על הפרס. באתר קרן וולף נכתב כי "דיוני הוועדות והמלצותיהן נשמרים בסוד גמור, ורק שמות הזוכים והנימוקים להחלטה מתפרסמים. החלטות הוועדות הן סופיות ואינן ניתנות לערעור". ניסיון לקבל מידע על הקריטריונים להענקת כל פרס הובילו לתשובה אחידה, אך ערטילאית מכל הגופים: הפרס מוענק על בסיס מצוינות בתחום.

ממשרד החינוך, האחראי על פרס ישראל, נמסר כי המשרד אחראי רק על מינוין של ועדות השיפוט, וכי "בהתאם לזאת, פועל המשרד לאתר בכל קטגוריה נשים, אשר יוכלו לכהן בוועדות השיפוט ואף לעמוד בראשן. המשרד ידאג באמצעות פרסום 'קול קורא' לעודד את הציבור להגיש מועמדותן של נשים לקבל את הפרס בקטגוריות השונות".

מהנהלת פרס א.מ.ת נמסר כי מדי שנה "מושקעים סכומים נכבדים במטרה לקרוא לציבור הרלוונטי, הכולל נשים, להגיש מועמדות". עוד נמסר כי במטרה לעודד יותר נשים להגיש מועמדות, פונה הפרס גם לארגוני נשים, לרבות הוועדה למעמד האשה בכנסת. "הטענה בדבר קיפוח נשים לכאורה משוללת כל יסוד", נמסר. "ככל שיותר נשים יוגשו או יפעלו כדי שתוגש מועמדותן כך יעלה אחוז הנשים הזוכות".

מיד הנדיב נמסר כי "אנו שותפים מלאים לרצון לראות ייצוג שוויוני יותר של נשים בכל שלבי הקריירה המדעית. הקרן מפעילה מספר תוכניות של פרסים ומלגות, בכל התוכניות האלו אנו מבצעים מעקב אחרי הגיוון המגדרי של הזוכים. באופן לא מפתיע, ככל שהתוכנית מכוונת לאוכלוסייה צעירה יותר, עולה ייצוגן של הנשים בקרב הזוכים (לדוגמה, נשים זוכות בכ–35% ממלגות הפוסט־דוקטורט של הקרן בשנים האחרונות, שיעור הדומה לשיעור המועמדות למלגה). תיקי המועמדים נבחנים בידי ועדה של חוקרים מובילים, הכוללת מדעניות בכירות. מספר הזוכות הנמוך בפרס רוטשילד משקף במידה גדולה את ההיסטוריה של פרס המיועד לאקדמאים בכירים. בעשורים הראשונים לחלוקתו היו מעט מאוד נשים בדרגות האקדמיות הרלוונטיות. אנו מקווים שהפניית תשומת הלב לייצוגן החסר של נשים בקרב זוכי פרסים אקדמיים יתרום לעלייה משמעותית במספר הנשים שתוגש מועמדותן לפרס רוטשילד".

מקרן וולף נמסר כי הזוכים בפרס נבחרים על ידי ועדות שיפוט בינלאומיות, המתמנות בכל תחום מחדש מדי שנה וכי הזוכים נבחרים מתוך רשימת מועמדים מכל העולם, שמועמדותם מוגשת לקרן על ידי גופים שונים. "יש להדגיש שהזוכים נבחרים אך ורק על בסיס מצוינות מוכחת", נמסר, "ללא הבדלי לאום, גזע, דת או מגדר. מועצת קרן וולף החליטה זה מכבר להתכנס עוד השנה ולדון בדרכים לעודד את המוסדות להשכלה גבוהה בארץ ובעולם להגדיל את מספר המועמדות שהם מגישים לוועדת הפרס".

מפרס דן דוד נמסר כי מועצת המנהלים של הפרס עושה מאמץ רב להגדיל את מספר הנשים המשתתפות בכל ההיבטים הקשורים לפרס. הזוכים, נמסר, "נבחרים על ידי ועדות חיפוש בינלאומיות ואוטונומיות, בהן חברים המומחים המובילים בתחומם והקריטריון המנחה הוא תרומה משמעותית לתחום. נראה כי הסבר אפשרי למיעוט נשים שזכו עד כה בפרס, הוא העובדה שהוא מוענק לאישים שהגיעו להישגים לפני שנים, בתקופה שבה מיעוט נשים יחסית עסקו בעבודה מדעית או אקדמית". עוד נמסר כי בקרב הזוכים במלגות (10% מכל פרס) נשמר איזון מגדרי: מתוך 22 מלגות שחולקו השנה 15 הוענקו לנשים וב–2012, הוענקו לנשים שמונה מתוך 20 מלגות.

כרטיס טיסה לשמנים – למה זה חשוב/ תגובה ליוסי שריד בהארץ (ויש גם וידיאו)

דעות

כרטיסי טיסה לשמנים: למה זה חשוב

בטורו האחרון חיבר יוסי שריד בין כמה תופעות בחברה הישראלית, והצביע על נקודות שפל חדשות של גזענות, אלימות ופשיזם ("הארץ", 16.5). בצדק קישר בין טרור נערי הגבעות נגד פלסטינים להחלטתו של שר החינוך ללמד את ילדי הגן על השואה, ולחקיקה הגזענית הפושה בכנסת. כל אלה מלמדים שהממשלה רוצה שנחשוש, שנרגיש קודם כל יהודים ורק אחר כך אזרחים, ושלא נעלה שאלות על צדק חברתי וכלכלי.

את דבריו חותם שריד בעניין נוסף שעליו הוא מלין — הבחירה התמוהה בעיניו של נושא המשפט המבוים שהתקיים בשבוע שעבר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. המשפט הפומבי עסק בשאלה האם חברות תעופה רשאיות לגבות כרטיס טיסה כפול מנוסעים שמנים. שריד טוען במרומז שזו דוגמה לאסקפיזם של האקדמיה הישראלית ולהתנערותה מעיסוק בסכסוך ובאפליית ערבים, אך טרונייתו משחקת לידיהם של בנימין נתניהו ושאר חברי הממשלה והכנסת מימין, הרוצים שהציבור הישראלי יחיה בפחד מתמיד מפני האויב מבחוץ. מנטליות מצב החירום משרתת את השלטון הישראלי מאז קום המדינה, על מנת להחליש טענות בדבר אי שוויון וצדק בבית פנימה.

לו הקדשנו את המשפט המבוים לסמכותו של בג"ץ למנוע התקפה באיראן, למשל, היינו עושים בדיוק את מה שממשלת ישראל מייחלת שנעשה: נעסוק אך רק בהיבט הביטחוני של חיינו כאן. אפליית שמנים היא נושא לא פחות פוליטי מאפליית ערבים, ושתי צורות האפליה קשורות בטבורן. ממש כמו ערבים בנתב"ג, גם שמנים נשלפים מן התור. הם מתבקשים לשלם כרטיס כפול, או לחכות לטיסה הבאה אם אין שני מקומות פנויים. לאחר 11 בספטמבר אמר בכיר בממשל בוש, שאל־קאעדה הוא האויב של ארה"ב מחוץ, ואילו השמנת היתר היא האויב מבית. שמנים וערבים, ויש שיאמרו גם מזרחים, נושאים תמידית את אות הקלון של שונותם, ומפנימים את החרפה.

זכויות שמנים הן החזית הבאה של מאבקים לזכויות אזרח. לנשים ולשחורים יש עוד הרבה תקרות זכוכית לפרוץ, אבל הם הצליחו לפחות לגרום לסקסיסטים ולגזענים להסס מלבטא את עמדותיהם בגלוי. שמנים לעומת זאת עדיין חשופים להתקפות מילוליות נטולות עכבות, לאפליה בעבודה ובמחירי שירותים, להדרה ממקומות בילוי ולהזנחה ושיפוטיות מצד הממסד הרפואי. עיון בנתונים על אפליית השמנים היה מלמד את שריד, כי יש מתאם גבוה בין השמנה לעוני, כך שגביית כרטיס כפול משמנים היא אפליה עקיפה של ערבים, חרדים ומזרחים — הקבוצות העניות בישראל, שבהן כפי הנראה שיעורי ההשמנה גבוהים יותר מאשר בקרב יהודים אשכנזים חילונים.

ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

זה המשקל שהמציאה Marylin Wann, פעילת זכויות שמנים בולטת בארה"ב, שימו לב לערכים.

זה המשקל שהמציאה Marylin Wann, פעילת זכויות שמנים בולטת בארה"ב, שימו לב לערכים על הסקאלה

עידו אפרתי ב"הארץ" על שמנים, מטוסים, והמשפט המבוים שעסק בהם

הסטודנטים בחנו את סוגיית התשלום הכפול שנדרשים בעלי משקל עודף לשלם לחלק מחברות התעופה כדי לטוס לחו"ל

 בשנת 1955 סיקר עיתון "העולם הזה" את תחרות בחירת מלכת היופי. שבועות ספורים לאחר התחרות, הופיעה במדור המכתבים למערכת התגובה הבאה: "בנוגע לבחירת מלכת היופי הרשוני להעיר למכתבו של הקורא בן־ישר. הוא אמר שבמדינה המרחבית שלנו דרוש יופי מרחבי, כלומר – בחורות שמנות. אני מתנגד בהחלט. שומן הוא דבר לא אסתטי ואפילו מנוון..". יורם, חיפה.

עם האזכור הזה פותחת ד"ר יופי תירוש, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב את מאמרה שכותרתו: "משקל גוף: קטגוריה חדשה במשפט הישראלי". החיבור עוסק בהיבטים המשפטיים של היחס החברתי והממסדי לאנשים בעלי משקל עודף. המאמר משרטט בקווים חדים את האופן שבו מוקעים בעלי משקל עודף וזוכים ליחס חריג כמעט בכל אשר יפנו – בחברה, בממסד, באקדמיה, בשוק העבודה, בעולם העסקים והשירותים ובכוחות הביטחון. תירוש מתארת כיצד הפך המשקל העודף לסמל כשלון ולמושא לזלזול בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם.

במחקר שנערך באוניברסיטת ניו יורק ופורסם בינואר 2013 וכלל יותר מ–4,000 משתתפים, העדיפו כמחצית מהם לאבד שנת חיים מאשר להשמין. 15% אף העדיפו לאבד עשור מחייהם על פני השמנה, שליש העדיפו להתגרש מאשר להשמין ורבע העדיפו לאבד את היכולת להוליד ילדים על פני השמנה.

פנים מטוס. לחלק זה עולה יותר

פנים מטוס. לחלק זה עולה יותר. צילום: בלומברג

אם קיימת זכות להיות עם משקל עודף, כפי שטוענת תירוש, קשה עד בלתי אפשרי לתבוע אותה. ואכן, לא כל יום עומדת לבעלי המשקל העודף ההזדמנות להתקומם ולהעמיד למשפט את אלה שמעניקים להם, לתחושתם, יחס חריג או מפלה לרעה. השבוע נקרתה להם הזדמנות, אם כי תיאורטית, לשטוח חלק מטענותיהם. המשפט המבוים שנערך ביום שלישי האחרון בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב העמיד במרכזו את השאלה "האם חברות התעופה רשאיות לגבות כרטיס טיסה כפול מנוסעים שמנים?".

המקרה שנדון הוא מקרה פרטי מפוברק שהותאם לצורכי תרגול והדגמה. ארבעה תובעים, לכאורה, יוצגו על ידי פרקליטי התביעה – סטודנטים נלהבים ונחושים מהפקולטה: עמותה שנלחמת בתופעה של אפליית אנשים במשקל עודף, אדם בעל משקל עודף כתוצאה מבעיה תפקודית בבלוטת התריס, דוגמנית אופנה של מידות גדולות המרבה לטוס לחו"ל לצורכי עבודה ועובדת ניקיון קשת יום שילדיה ניזונים מג'אנק פוד בשל היעדרות ממושכת שלה ושל בעלה נהג המשאית. הארבעה החליטו להגיש תביעה נגד חברת התעופה הפרטית הדמיונית "שחקים", על רקע החלטתה לגבות מחיר כפול מנוסעים שהם בעלי מדד 35 BMI (מדד מסת הגוף – ע"א) ומעלה. על פי נהלי החברה, לכאורה, נדרשים אותם נוסעים לרכוש מראש כרטיסים עבור שני מושבים. "בית המשפט" היה מלא עד אפס מקום והקהל קיבל בעמידה את שלושת השופטים שלוהקו לתפקיד: שופט בית המשפט העליון חנן מלצר, ד"ר אביחי דורפמן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה ועו"ד אורנה לין.

ד"ר תירוש

ד"ר תירוש. צילום: דניאל צ'צ'יק

התרחיש המשפטי, שאותו טוותה תירוש כמנחה האקדמית של המשפט, אינו תלוש והוא שואב השראה מהמציאות. מדיניות תשלום עבור בעלי משקל עודף מתקיימת בחלק מחברות תעופה בעולם, באופן נחרץ או מתפשר יותר. חברות תעופה מתלבטות כיום כיצד להתמודד עם נוסעים בעלי משקל עודף, על רקע התרחבות התופעה של השמנת יתר. חברת התעופה סמואה אייר, המפעילה טיסות באזור האוקיינוס השקט, הודיעה בשנה שעברה כי מחירי הטיסה ייקבעו על פי משקלם של הנוסעים בצירוף משקל המטען שהם נושאים עמם. חברות תעופה כמו סאות'ווסט איירליינס ויונייטד איירליינס מבקשות מנוסעים בעלי משקל עודף לרכוש מושב נוסף במטוס. חלק מהחברות החליטו כי נוסע שאינו יכול לסגור את חגורת המושב או שישיבתו אינה מאפשרת הורדת ידית הישיבה, יוטס על בסיס מקום פנוי במטוס בשורה בה יוכל לשבת בשני מושבים סמוכים.

בישראל התופעה של השמנת יתר נפוצה פחות בהשוואה לארה"ב, ובחברות התעופה הישראליות אין מדיניות מוצהרת אך הן מצפות מנוסעים עם עודף משקל חריג להיות מודעים למצבם ולעובדה שמושב יחיד לא יספיק עבורם ולרכוש על דעת עצמם שני מושבים. שינוי המדיניות בנוגע לחיוב משקל גוף עודף גם זוכה מעת לעת לתמיכה מצד כלכלנים, דוגמת הכלכלן הנורווגי, פרופ' בהראט בהאטה מאוניברסיטת סון אוג פיורדנה, שטען כי חברות התעופה צריכות ללכת בעקבות מגזרי תחבורה אחרים ולהתחיל לגבות מחירים לפי נפח ומשקל.

בקמפוס התל אביבי הוצבו בפני הרכב השופטים סוגיות מאתגרות שנוגעות לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הזכות לאוטונומיה של אדם על גופו אל מול הפגיעה בשכנו (למושב), זכות חופש התנועה וכן שאלות כמו האם זו אפליה על בסיס מידות גוף, האם ראוי אדם עם משקל עודף ליחס של אדם בעל מוגבלות ועד לשאלת הלגיטימיות הכלכלית־מסחרית שבדרישת תשלום נוסף עבור משקל גוף.

הסטודנטים, "עורכי הדין" מטעם התביעה ניסו להילחם את מלחמתם של הנוסעים בעלי המשקל העודף וטענו כי מדיניות חברת "שחקים" אינה חוקית ומשפילה, מקפחת ופוגעת בזכויות היסוד של התובעים ושל הציבור השמן בכלל. הם גם יצאו נגד ההנחה לפיה משקל גוף הוא שאלה של בחירה ותלוי בלעדית בצריכה מאוזנת של קלוריות וביצוע פעילות גופנית. הם אף הציגו מחקרים המצביעים על כישלון דיאטות בטווח הארוך וכן מנו סיבות רפואיות שגוזרות על אדם משקל עודף. בנוסף, טענו עורכי הדין כי גם אם הופך אדם לבעל משקל עודף מבחירה, אין זה ראוי לדרוש ממנו באופן עקיף או ישיר לרזות. יתרה מכך, יש לכבד את זכותו להיות עם עודף משקל ולהקביל אותה לזכות חופש הביטוי או לחופש דת וכי יש לראות באוטונומיה על משקל הגוף היבט של כבוד האדם וחירותו.

נציגי חברת התעופה כפרו כמובן בטענות. הם טענו כי מדיניות זו מתחייבת בין היתר מסיבות כלכליות שנגזרות עליה בשל התחרות בענף התעופה והציגו מחקר אמריקאי לפיו בשנים האחרונות גרם עודף משקלם של נוסעים לעלייה בצריכת הדלק שהגיעה ל–1.35 מיליארד ליטרים. הם ציינו כי חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים אינו חל על בעלי המשקל העודף וכי רף המשקל שנקבע לרכישת כרטיס כפול – 35 BMI – משקף רק מקרי השמנה קיצוניים.

התביעה נדחתה ברוב של שני שופטים (מלצר ודורפמן), ולין קיבלה אותה. "התובעים לא ביססו בצורה הנדרשת את טענתם בדבר מוגבלותו של אדם כבד משקל", קבע מלצר. "אני מתקשה לראות כיצד עודף משקל עומד בכך. לא מצאנו ממש כי מדיניותה של הנתבעת פוגעת ביכולתם של הנתבעים לצאת את הארץ ועומדות בפניהם עוד מספר חלופות".

המדינה מפקירה את אזרחיה/ יופי תירוש וזהר כוכבי, הארץ

מבקר המדינה מתריע על כך שמדינת ישראל זנחה את אחריותה לביטחון התזונתי של אזרחיה. הנושא הופרט והועבר לידי עמותות מזון, המאפשרות למדינה להתנער מאחריותה ולהשאיר לפרטים רחמנים להאכיל את שכניהם בפסח ובראש השנה, וגם קצת בין לבין. איזו חברה מופתית. איזו סולידריות חברתית.

בכל הכבוד, המבקר טועה. יש סיבה אחת ברורה לכך שיש ישראלים רעבים, שמאות אלפים מדלגים על ארוחות, אינם יודעים אם יהיה מזון על שולחנם בשבוע הבא, מחפשים מזון בדרכים לא שגרתיות כמו חיטוט בפחי אשפה, איסוף מזון שנזרק בשוק, או הסתמכות על בתי תמחוי. התשובה מוסברת לעייפה לאזרחי ישראל שוב ושוב, ומפתיעה העובדה, שלמרות הקמפיינים היקרים והרחבים המבקר פשוט אינו מקשיב. אולי אין הוא צופה די בטלוויזיה או אינו מאזין די לרדיו?

לו היה המבקר מחובר די הצורך, הוא היה אולי נתקל בראיון של בנימין נתניהו על "מצב האומה". נתניהו הסביר בפשטות: "יש איכות חיים ויש יוקר המחיה, אבל אני צריך לדאוג לדבר אחד. את יודעת למה אני צריך לדאוג? לחיים. לפני כל דבר אחר. לפני איכות החיים יש חיים. זאת האחריות הראשונה שלי, ואני לא שוכח את זה אפילו לרגע".

נתניהו צודק כמובן. הלא אין קשר בין מזון מספק לבין חיים. ענייניי רווחה, שוויון וחינוך יכולים לחכות ליום שיבוא אחרי שננטרל את כל צוררי העם היהודי לדורותיהם. אך, בעצם, אל מול האיראנים – הגרסה המודרנית של עמלק, על פי נתניהו – אנחנו מאוחדים וחזקים. אבל בינינו לבין עצמנו, או בינינו לבין הטייקונים והבנקים החזיריים – עד שלא ייעלם האיום מבחוץ, אין לנו למה לקוות. לא יהיה פה צמצום פערים, לא תהיה פה השקעה בבריאות (ומהי בריאות, אם לא חיים?) ולא השקעה בחינוך (עוד דרך להאריך את תוחלת החיים ולשפר את איכותה) ולא תהיה פה השקעה בחברה, לא בתרבות ולא בתחבורה, ולא באיכות הסביבה.

אבל יותר מזה; לו היה המבקר צופה בתשדירי משרד האוצר – שאמנם הם באחריות המיניסטריאלית של הפוליטיקאי החדש יאיר לפיד, אבל רוח נתניהו מרחפת מעליהם – הוא היה מבין. תשדיר אחד אומר, שכל אחד יכול לחסוך. התשדיר מציג גם אנשים קשי יום, לא טייקונים ולא מעושרות. ברור. כל אחד יכול לחסוך. גם במדינה שבה שיעורי עובדי הקבלן ומקבלי שכר המינימום ומתחתיו הם הגבוהים ביותר במדינות ה־OECD. גם במדינה שבה גובה שכר המינימום איננו מספיק לקיום מינימלי בכבוד, וגם במדינה המובילה בשיעור הפערים החברתיים ומזנבת מאחור רק בארצות הברית (אך במהרה תדביק אותה במרוץ האי־שוויון).

כך, במסווה של ממשלה ידידותית, המבקשת להעצים את אזרחיה ולעזור להם להגיע לאיתנות כלכלית, הממשלה אומרת לאזרחיה: אם אתם עניים, אם אין לחם על השולחן שלכם, זו אשמתכם. לא חסכתם!

תשדיר נוסף מסביר, כי כל אחד יכול להתמקח עם הגופים המוסדיים ולהקטין את דמי הניהול. יש מחיר לכסף, מסבירה המדינה לאזרחיה באדיבותה. ועליכם להתמקח. ואם אינכם מבינים איך לעשות זאת – גילשו נא באתר משרד האוצר, ושם תלמדו הכל.

על פי הגישה שמשרד האוצר מנסה למכור לאזרחים, אין לו אחריות לסמן קו אדום לגופים המוסדיים על פרקטיקות חמדניות כמו 6% דמי ניהול, ולא אחריות לסמן למנהלים ולדירקטורים כי חגיגות שכר מוגזמות לא יעברו. משרד האוצר וראש הממשלה מפקירים אותנו לגורלנו.

אך לא רק הם. הממשלה כולה מתנערת מסמכויותיה ומאחריותה על ידי הפרטת עצמה לדעת. לא רק אחיות בית הספר ופרקליטים עובדים היום בהעסקה קבלנית, במשכורות נמוכות ובלי יציבות תעסוקתית, אלא גם אלה המפקחים על אכיפת חוקי המדינה עצמה. אף מנסחי חוקים נקנים מהשוק הפרטי. דו"ח נציב שירות המדינה, משה דיין, ממליץ להפריט כמה שיותר תפקידים של המדינה ולצמצם את ההעסקה הישירה בה למינימום. הדו"ח מיושם באופן נמרץ בפיילוט בכמה משרדי ממשלה.

אפילו אנשי מקצוע, המנתחים את החברה הישראלית ומנסים לרפא את תחלואיה, מקבלים את מציאות הפרטת הסולידריות. הפסיכולוגים ד"ר חיים עומר ודן דולברג, למשל, טוענים, שיש תופעה פתולוגית של "תלות תובענית" של אנשים צעירים בהוריהם, תופעה שניתן וצריך לטפל בה בקליניקת הפסיכולוג. אך אולי אפשר להבין את הילדים האלה, בני ה–30? אולי בעולם שבו אין להם סיכוי להתפרנס בכבוד, לא לקנות דירה ולא להקים משפחה בלי חשש כלכלי מתמיד אפשר להבין הסתגרות שלהם בחדר, או קושי שלהם להיפרד מבית ההורים המגונן? הממשלה בוודאי אוהבת את הרעיון של הפסיכולוגים עומר ודולברג.

יכולנו להמשיך ולכתוב על הטענה של פרופ' דליה מור בראיון לנרי ליבנה ("שחרור האשה, בלי לעלות על בריקדות", מוסף "הארץ", 20.3), כי האחריות לשוויון המגדרי מוטלת על הנשים, שאינן "משחררות" את עצמן מחובותיהן ומעבירות חלק מהן לגברים, ועוד ועוד. הנקודה ברורה. האמנה החברתית הישראלית מתפוררת והולכת, וסופה קרב.

ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ד"ר כוכבי הוא עורך באוניברסיטה הפתוחה

לקריאת הטור באתר הארץ

אסור להיכנע להפרדה/ יפעת ביטון ויופי תירוש בהארץ

לקראת סיום המשא ומתן הקואליציוני הלכה והתבהרה ההסכמה על הצורך בשילוב החרדים במערך השירות הצבאי, בשוק העבודה ובהשכלה הגבוהה. אלא שעיקר העיסוק בסוגיה נוגע לשאלה "מה יתרמו" ו"כמה ישרתו" החרדים, ואין כמעט עיסוק בשאלה מהו מודל ההשתלבות שייושם ומי יישא בנטל ההשתלבות.

ההנחה הברורה מאליה היא, ששילוב חרדים כרוך ביצירת מסגרות נפרדות לגברים ולנשים, בשם התפישה הרב־תרבותית הקוראת לכיבוד המנהגים הדתיים ובכלל זה נוהגי הצניעות. ואכן, נראה שהצבא מפנים דרישה זו. כבר כיום, כשמהלך ההשתלבות מצוי בשלביו הראשונים, מוקמות מערכות צבאיות נפרדות לגברים החרדיים, כמו הנח"ל החרדי ושח"ר כחול. נשים נעדרות כמעט לגמרי מיחידות אלה. הן אינן משמשות שם כמ”כיות, לא כמד"סיות, לא כמש"קיות חווי"ה ולא ת"ש. כמו כן מתרבות באחרונה המסגרות הנפרדות לחרדים במוסדות להשכלה גבוהה, שעד כה התנהלו על פי עקרון השוויון המגדרי, אשר הושג בעמל ויזע. גם בשוק העבודה נפתחים, בעידוד הממשלה, מקומות עבודה המיועדים לנשים חרדיות בלבד.

הצורך המקרו־כלכלי בשילוב של החרדים בשוק העבודה בישראל, כבודו במקומו מונח. אך לצד זאת יש לומר בקול צלול וברור: הקמת מסגרות לשם כך, בתנאים של הפרדה בין גברים לנשים, היא שגיאה קשה מבחינה משפטית, חברתית ומוסרית.

בארצות הברית עם ביטול העבדות נאכפו נורמות של הפרדה בין שחורים ללבנים במסגרות חינוך ובמקומות עבודה ובילוי. מחקרים מלמדים, שההפרדה הביאה שחורים להפנים את המסר שהם נחותים, שגופם מטמא ומזוהם. דבר דומה יקרה לנו כאן: גם אם מדובר בדרישות הנעוצות במניעים דתיים ותרבותיים, הרי שברמת התוצאה להפרדה יהיו תוצאות דומות לאלה שהיו להפרדה הגזעית בארה”ב. כשילדות בנות שלוש נדרשות לכסות את רגליהן בגרביונים עבים, כשנשים אינן יכולות ללמד גברים פן קולן או גופן יעוררו יצרים, כשתמונות של חלוצות בראשית ימי המדינה נחשבות לא צנועות דיין בשביל בול דואר – המסר הוא, שגוף האשה הוא מטמא, נחות ומזוהם.

כל מי שחרד לשוויון ולהערכה העצמית של בתו, אחותו, אשתו ואמו – חילוני ודתי כאחד – צריך להתעקש על כך שלא ייחצה בישראל הקו האדום של השרשת הנורמות של מסגרות נפרדות. על הממשלה המתהווה והציבור הישראלי השפוי לעצור עכשיו את המגמה המסוכנת הזאת ולהתנגד נחרצות לכל מסלול שהוא נפרד לגברים ולנשים. בטווח הקצר אולי ייפגע המשק, אבל בטווח הארוך חרדים ישתלבו בלימודים ובעבודה מעורבים, בדיוק כפי שהם עושים במקומות אחרים בעולם.

אל לחילונים ולמסורתיים במדינת ישראל לטעות ולחשוב שמדובר בעניין לחרדים בלבד – נורמות ההפרדה הולכות ומשפיעות על חיי כולנו. זה מתחיל בהעמדת חיילות לדין משמעתי על שקלעו צמה מחוץ לאוהל (כי זה נחשב לא צנוע), נמשך באיסור על מרצות באקדמיה ללמד בכיתות של גברים, וזה עלול להסתיים בדרישה מנשים העובדות בקופת חולים או בסוכנות נסיעות לבוא בלבוש צנוע. בהמשך תידרש צניעות מכל הנשים, בצאתנו לקולנוע או בלכתנו למסעדה. הבעיה היא, שגם אם נשלם את המחיר הזה במסגרות הלימודים, למשל, לא יהיה די בכך. שכן הגברים החרדים בסיום לימודיהם לא יהיו מוכנים להשתלב במסגרות מעורבות. ממשלה התומכת בלימודי תואר ראשון בתנאי הפרדה תתקשה לעמוד בדרישת להפרדה בכל תחומי החיים.

כדאי לזכור גם, כי בתוך הקהילה החרדית יש קולות מושתקים של נשים וגברים רבים, המתנגדים להשלטת ההפרדה כנורמה. יש הרואים במהלך יוזמה של קיצונים הלופתים את הרוב השקט באמצעות האיום להטיל ספק באדיקותם ובמחויבותם לדת.

הוכחה לעיוות שבהפרדה ולהשתרשותה המהירה יכולה לשמש ההפרה של ערכים יהודיים מושרשים, כגון פיקוח נפש. במבצע "עמוד ענן", למשל, הופצה בפייסבוק תמונה של מקלט ירושלמי שעל דלתו נתלה שלט שעליו נכתב: "אנחנו מתנצלים, הכניסה לגברים בלבד". באותה מידה ניתן לדמיין שלתלמידי סיעוד חרדים במסלול נפרד העומד להיפתח באחת המכללות תהיה ציפייה לגיטימית לטפל בחולים גברים בלבד. ראו, הזהרנו: לשם אנו הולכים.

ד”ר ביטון היא מרצה בבית הספר למשפטים במכללה למינהל. ד”ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

 לקריאת המאמר בהארץ