המדינה מפקירה את אזרחיה/ יופי תירוש וזהר כוכבי, הארץ

מבקר המדינה מתריע על כך שמדינת ישראל זנחה את אחריותה לביטחון התזונתי של אזרחיה. הנושא הופרט והועבר לידי עמותות מזון, המאפשרות למדינה להתנער מאחריותה ולהשאיר לפרטים רחמנים להאכיל את שכניהם בפסח ובראש השנה, וגם קצת בין לבין. איזו חברה מופתית. איזו סולידריות חברתית.

בכל הכבוד, המבקר טועה. יש סיבה אחת ברורה לכך שיש ישראלים רעבים, שמאות אלפים מדלגים על ארוחות, אינם יודעים אם יהיה מזון על שולחנם בשבוע הבא, מחפשים מזון בדרכים לא שגרתיות כמו חיטוט בפחי אשפה, איסוף מזון שנזרק בשוק, או הסתמכות על בתי תמחוי. התשובה מוסברת לעייפה לאזרחי ישראל שוב ושוב, ומפתיעה העובדה, שלמרות הקמפיינים היקרים והרחבים המבקר פשוט אינו מקשיב. אולי אין הוא צופה די בטלוויזיה או אינו מאזין די לרדיו?

לו היה המבקר מחובר די הצורך, הוא היה אולי נתקל בראיון של בנימין נתניהו על "מצב האומה". נתניהו הסביר בפשטות: "יש איכות חיים ויש יוקר המחיה, אבל אני צריך לדאוג לדבר אחד. את יודעת למה אני צריך לדאוג? לחיים. לפני כל דבר אחר. לפני איכות החיים יש חיים. זאת האחריות הראשונה שלי, ואני לא שוכח את זה אפילו לרגע".

נתניהו צודק כמובן. הלא אין קשר בין מזון מספק לבין חיים. ענייניי רווחה, שוויון וחינוך יכולים לחכות ליום שיבוא אחרי שננטרל את כל צוררי העם היהודי לדורותיהם. אך, בעצם, אל מול האיראנים – הגרסה המודרנית של עמלק, על פי נתניהו – אנחנו מאוחדים וחזקים. אבל בינינו לבין עצמנו, או בינינו לבין הטייקונים והבנקים החזיריים – עד שלא ייעלם האיום מבחוץ, אין לנו למה לקוות. לא יהיה פה צמצום פערים, לא תהיה פה השקעה בבריאות (ומהי בריאות, אם לא חיים?) ולא השקעה בחינוך (עוד דרך להאריך את תוחלת החיים ולשפר את איכותה) ולא תהיה פה השקעה בחברה, לא בתרבות ולא בתחבורה, ולא באיכות הסביבה.

אבל יותר מזה; לו היה המבקר צופה בתשדירי משרד האוצר – שאמנם הם באחריות המיניסטריאלית של הפוליטיקאי החדש יאיר לפיד, אבל רוח נתניהו מרחפת מעליהם – הוא היה מבין. תשדיר אחד אומר, שכל אחד יכול לחסוך. התשדיר מציג גם אנשים קשי יום, לא טייקונים ולא מעושרות. ברור. כל אחד יכול לחסוך. גם במדינה שבה שיעורי עובדי הקבלן ומקבלי שכר המינימום ומתחתיו הם הגבוהים ביותר במדינות ה־OECD. גם במדינה שבה גובה שכר המינימום איננו מספיק לקיום מינימלי בכבוד, וגם במדינה המובילה בשיעור הפערים החברתיים ומזנבת מאחור רק בארצות הברית (אך במהרה תדביק אותה במרוץ האי־שוויון).

כך, במסווה של ממשלה ידידותית, המבקשת להעצים את אזרחיה ולעזור להם להגיע לאיתנות כלכלית, הממשלה אומרת לאזרחיה: אם אתם עניים, אם אין לחם על השולחן שלכם, זו אשמתכם. לא חסכתם!

תשדיר נוסף מסביר, כי כל אחד יכול להתמקח עם הגופים המוסדיים ולהקטין את דמי הניהול. יש מחיר לכסף, מסבירה המדינה לאזרחיה באדיבותה. ועליכם להתמקח. ואם אינכם מבינים איך לעשות זאת – גילשו נא באתר משרד האוצר, ושם תלמדו הכל.

על פי הגישה שמשרד האוצר מנסה למכור לאזרחים, אין לו אחריות לסמן קו אדום לגופים המוסדיים על פרקטיקות חמדניות כמו 6% דמי ניהול, ולא אחריות לסמן למנהלים ולדירקטורים כי חגיגות שכר מוגזמות לא יעברו. משרד האוצר וראש הממשלה מפקירים אותנו לגורלנו.

אך לא רק הם. הממשלה כולה מתנערת מסמכויותיה ומאחריותה על ידי הפרטת עצמה לדעת. לא רק אחיות בית הספר ופרקליטים עובדים היום בהעסקה קבלנית, במשכורות נמוכות ובלי יציבות תעסוקתית, אלא גם אלה המפקחים על אכיפת חוקי המדינה עצמה. אף מנסחי חוקים נקנים מהשוק הפרטי. דו"ח נציב שירות המדינה, משה דיין, ממליץ להפריט כמה שיותר תפקידים של המדינה ולצמצם את ההעסקה הישירה בה למינימום. הדו"ח מיושם באופן נמרץ בפיילוט בכמה משרדי ממשלה.

אפילו אנשי מקצוע, המנתחים את החברה הישראלית ומנסים לרפא את תחלואיה, מקבלים את מציאות הפרטת הסולידריות. הפסיכולוגים ד"ר חיים עומר ודן דולברג, למשל, טוענים, שיש תופעה פתולוגית של "תלות תובענית" של אנשים צעירים בהוריהם, תופעה שניתן וצריך לטפל בה בקליניקת הפסיכולוג. אך אולי אפשר להבין את הילדים האלה, בני ה–30? אולי בעולם שבו אין להם סיכוי להתפרנס בכבוד, לא לקנות דירה ולא להקים משפחה בלי חשש כלכלי מתמיד אפשר להבין הסתגרות שלהם בחדר, או קושי שלהם להיפרד מבית ההורים המגונן? הממשלה בוודאי אוהבת את הרעיון של הפסיכולוגים עומר ודולברג.

יכולנו להמשיך ולכתוב על הטענה של פרופ' דליה מור בראיון לנרי ליבנה ("שחרור האשה, בלי לעלות על בריקדות", מוסף "הארץ", 20.3), כי האחריות לשוויון המגדרי מוטלת על הנשים, שאינן "משחררות" את עצמן מחובותיהן ומעבירות חלק מהן לגברים, ועוד ועוד. הנקודה ברורה. האמנה החברתית הישראלית מתפוררת והולכת, וסופה קרב.

ד"ר תירוש מלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ד"ר כוכבי הוא עורך באוניברסיטה הפתוחה

לקריאת הטור באתר הארץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s