למה כולם מפחדים מקרן נויבך/ טור באונלייף בעקבות הניסיון להצר את חופש העריכה וההגשה של התוכנית

קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף: לא מתחנף, ששם על סדר היום את כל הנושאים החברתיים. היא מגדירה מחדש מה ראוי לסיקור, מה רלוונטי לחיים שלנו, והיא גם, רחמנא לצלן, אישה. אז למה מתפלאים כשמנסים להוריד לה את הראש?

 "סדר יום", תוכנית הבוקר של רשת ב', היא תוכנית מעולה, שאחוזי ההאזנה הגבוהים לה היא זוכה מעידים על כך שגם הציבור יודע לזהות איכות ולהתמסר לה.

 אז למה הנהלת רשות השידור כל כך מפחדת מקרן נויבך ומהרדיו שהיא עושה? מה מניע את פרנסי השידור הציבורי לנקוט צעדים כמו הדחת קרן נויבך מהגשת "מבט שני", עריכת שימוע לעורכת התוכנית שלה, והגרוע מכל (לפחות עד כה) – הנחתת מגישים מתחלפים לצידה, כשהראשון שבהם הוא מנחם בן?

קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף

קרן נויבך וצוותה הצליחו להרים תוכנית נושכת, המפנה את הזרקור לשלל נושאים מעוררי אי נחת. הם לא נוחים לשלטון, ולא נוחים לכל מי שנוח לו בסטטוס קוו החברתי-כלכלי הנוכחי. זה שנים שתוכנית זו מזהה ומטפלת בצורה יסודית ומעמיקה בנושאים כמו העסקה עקיפה, מאבקי עובדים, הפרטות, התנהלות צינית של חברות גדולות כמו חברות הסלולרי והכבלים, אטימות הביטוח הלאומי, דמי הניהול של חברות הפנסיה, התספורות שתובעים הטייקונים, פרסומות פוגעניות ועוד. במובן הזה, קרן נויבך עושה רדיו שאין לו תחליף או מקבילה בישראל.

במקום נוסחאות חבוטות – אקטואליה אמיתית

שתי נוסחאות חבוטות שולטות בתוכניות אקטואליה ברדיו הישראלי. האחת היא נוסחתקרב התרנגולים (שבה מכסים בעיקר נושאים פוליטיים במובן המפלגתי הצר, ומעלים על קו הטלפון מישהו מימין ומישהו משמאל, והנה, יש לנו אייטם). השנייה היא נוסחת "ואיך זה מרגיש?", שאביה הרוחני הוא רפי רשף. שתי נוסחאות אלה הן מתכון לעיתונאות עצלה מחשבתית ולחסכון בעלויות. אין צורך בתחקיר, אין צורך במעקב, אין צורך בהצגת שאלות קשות.

בנוסחת קרב התרנגולים המגיש לא צריך לעשות הרבה – הצדדים הניצים בשני צידי קו

 הטלפון כבר יוציאו זה את זה מהכלים ויגרמו זה לזה לומר דברים פרובוקטיביים שלא התכוונו להגיד. נוסחת "ואיך זה מרגיש" פוטרת את המגישים מהצורך להתייחס להקשר החברתי, הפוליטי, או התרבותי של האירוע המסוקר. כל מה שחשוב הוא להציג למרואיין הפוסט-טראומטי שאלה אישית בטון אמפתי, שתגרום למאזינים הרגישים להזיל דמעה, ותאפשר למגישים לטפוח לעצמם על השכם; שהנה, הם הצליחו לייצר עוד רגע רדיופוני אנושי, אותנטי ומרגש.

הקוראים מתבקשים לסווג לאיזו נוסחה שייכת כל תוכנית אקטואליה רדיופונית בישראל. פרסים לא יישלחו לזוכים, כי זו שאלה קלה מדי. אבל מה שחשוב הוא ש"סדר יום" איננה נופלת לאף אחת מהנוסחאות הללו. היא באמת תוכנית אקטואליה אחרת. ההאזנה לתוכנית איננה נוחה או מנחמת (למעט בימי חמישי בתשע וחצי, כשיש מוזיקה חיה באולפן).

 זו איננה תוכנית מתחנפת, כמו תוכניות ה"ואיך זה מרגיש", וגם איננה תוכנית שהמסר העקיף שלה הוא שחדשות רציניות הם רק מה שקורה בין בנימין נתניהו לשאול מופז, או ביןיאיר לפיד לציפי לבני, ולא מה שקורה במוסדות החינוך של ילדינו, במטבחים שלנו, במקומות העבודה שלנו ובחשבון הבנק שלנו.

 

קרן נויבך. צילום: יח"צ מתוך אתר רשת ב'

שאישה תגדיר לנו מחדש מה ראוי לסיקור?

קרן נויבך מאיימת לא רק בשל הנושאים שהיא מסקרת, אלא כי היא וצוותה הצליחו להגדיר מחדש מהן חדשות, מה ראוי לסיקור, מה רלוונטי לחיים שלנו כאן, מה כל אזרחית ואזרח בישראל צריכים לתת עליו את הדעת כדי להבין את מצבם לאשורו. נויבך וצוותה הגדילו את גבולות הגזרה. בכל בוקר בין שמונה לעשר הן מזמינות אותנו להרחיב את התודעה האזרחית, הצרכנית, הכלכלית והאנושית שלנו, לגלות אחריות כלפי החברה הישראלית שבה אנו חיים, ולבחון את המצב בעיניים ביקורתיות ובהסתכלות נכוחה.

 כן, נויבך מאיימת גם כי היא מעזה לעשות את כל זה כאישה. כשגבר מביא לשידור אישיות חזקה, מנהלי הגופים התקשורתיים חוגגים את זה. "זהבי עצבני" זה מצויין. גבי גזית נשכני זה אחלה. אבל כשיש מגישה אינטליגנטית ששואלת שאלות קשות ומעמיקות, ומסרבת לקבל מריחות, זה כבר יותר מדי. אישה עם דעות מקבלת את התווית דעתנית, וזו נחשבת למילת גנאי.

 ראו מקרה הצמדת אורי דן לגאולה אבן כשהגישה את חדשות ערוץ 1. ראו מקרה מרב מיכאלי, שעשתה תוכנית בוקר מעולה ופופולארית ברדיו 103, אבל הוחלפה כי אישה עם השקפת עולם, עם פרספקטיבה, זה כמעט בלתי נסבל. ראו מקרה גל גבאי, עוד עיתונאית משובחת שלא זוכה לבמות הראויות לרמתה. אחרי הכל, עיתונאיות מרתקות וחכמות נחשבות דעתניות. עיתונאים גברים נחשבים פרשנים. ראו דרישתו של מיכאל מירו מענת דוידוב לבטל את טורה האישי בתוכנית האקטואליה שלה. וישנן עוד דוגמאות למכביר.

 מסתבר שגם ב-2012 נשים במדיה אמורות להיות נעימות לעין ולאוזן ותו לא. דעות? פרספקטיבה? בשביל זה יש לנו מנחם בן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s