קצב והמדרון החלקלק

 אייל גרוס, יופי תירוש

צפי סער, עיתונאית שאנחנו מעריכים, מותחת ביקורת על הפנסיה שנשיא המדינה לשעבר, משה קצב, ימשיך לקבל – 47,000 שקלים לחודש על אף שהורשע באונס ("הבלוג הפוליטי שלא נכתב", "הארץ" 29.3) וטוענת ש"העוול זועק לשמים".

הגישה הזאת מסוכנת. פנסיה היא חלק מזכותו של אדם לביטחון סוציאלי, זכות בסיסית המוכרת במשפט הישראלי ובמשפט הבינלאומי, וזכות חוזית-ביטוחית. נכון שלא כולם נהנים מפנסיה, ודאי לא מפנסיה גבוהה כמו זו של קצב, אך ההצעה לשלול את הפנסיה מאדם שהורשע בעבירה פלילית חותרת תחת הרעיון שלפיו עבריין נענש על העבירה שביצע, ואין לשלול ממנו זכויות נוספות. אפשר להצדיק את שלילת זכויות היתר של קצב כנשיא לשעבר (לשכה וצוות), אך לא את הפנסיה.

יצירת נורמה שעל פיה לגיטימי לשלול את הפנסיה למורשעים בעבירה פלילית, תפגע בעיקר בחלשים. בהתחשב בחתך הסוציו-אקונומי והעדתי של המורשעים בפלילים בישראל, נורמה כזאת תפגע בעיקר באוכלוסיות עניות ובציבור המזרחי והערבי. זאת ועוד, רוב האסירים הם גברים – מדוע להעניש את בנות זוגם וילדיהם? הרי רוב הנשים משתכרות פחות מהגברים והן תלויות בפרנסה של בני זוגן.

הצעות להחמיר בענישה ולאפשר שלילת זכויות (כמו פנסיה) למי שהורשע בפלילים מוצעות כביכול בשם הרצון להגן על נשים. אבל דווקא מחשבה פמיניסטית צריכה להיות מודעת לכך, שאין לשלול אוטומטית זכויות של מורשעים. יש לשקול את ההשלכות של הצעות כאלה על אוכלוסיות קשות-יום, ואז יתברר שהגדלת כוחה העונשי של המדינה והשימוש שייעשה בכוח זה עלולים שלא לעלות בקנה אחד עם ערכים פמיניסטיים.

בשם הרצון לאכוף את החוק נגד עברייני מין עלולה התנועה הפמיניסטית לחזק את כוחה של המדינה הפאטריארכלית. אין משמעות הדבר שיש לנטוש את כוחה המעניש של המדינה ולא לפנות אליו. אך דרושות זהירות ומחשבה ארוכת טווח, שמביאה בחשבון השלכות חלוקתיות.

פרופ' גרוס וד"ר תירוש מלמדים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

לקריאת הטור בהארץ